מה קורה כשאנחנו כועסים על עצמנו על כך שאנחנו עצובים? למה יש בנו ציפייה שאנחנו לא אמורים להרגיש את מה שאנחנו מרגישים? מה בעצם מכפיל את הכאב, הרגש עצמו או השיפוט שבא אחריו?

אני והדר לא נסענו לבד לחו"ל מאז שנולדו הילדים. וכשיש בבית ילדה עם צרכים מיוחדים, גם נסיעה של 24 שעות היא לא בדיוק "קופצים לקפריסין וחוזרים".

מה גורם לנו להרגיש שמישהו שפגשנו זה עתה באמת מקשיב לנו, מבין אותנו ומגיב אלינו? מינה צ'וי וקטלינה תומה ביקשו לבדוק האם התחושה הזאת תלויה רק באופן שבו האדם שמולנו מגיב, או שגם למה שאנחנו בוחרים לספר על עצמנו יש חלק ביצירתה.

מחקר: מתן מקום לרגש מול ביטולו, ההשפעה על חרדה והתנהגות אצל ילדי גן הרבה הורים מרגישים שכשילד בוכה, כועס או מתפרץ, צריך לעצור את זה מהר, להרגיע, להסביר, "להחזיר שליטה". החוקרים ביקשו לבדוק מה קורה כשמשנים דבר אחד בתגובה ההורית: במקום לבטל את הרגש של הילד, ההורה נותן לו מקום ומחזיק אותו, וכיצד זה משפיע על רמות החרדה ועל קשיי ההתנהגות שלו לאורך זמן.

מחקר: איך המוח מתדלק את הכעס של עצמו אצל ילדים ובני נוער הורים רבים מתארים את אותה תחושה: ניצוץ קטן של תסכול אצל הילד הופך תוך שניות למדורה שאי אפשר לכבות, ובשום שלב אי אפשר "לדבר איתו בהיגיון". החוקרים ביקשו להבין מה קורה בפועל בתוך המוח ברגע שהתפרצות זעם יוצאת משליטה כל כך מהר.

מחקר: האם סליחה היא רק מחווה יפה, או שיש לה השפעה ממשית על הבריאות הנפשית?

איך נראית אהבה שתומכת בצמיחתו של האדם שמולנו? אריך פרום מזכיר לנו שאהבה אינה רק מה שאנחנו מרגישים. היא ניכרת גם בדרך שבה אנחנו פועלים, בנוכחות שלנו בחייו של האדם האחר ובמרחב שאנחנו נותנים לו להתפתח.

האם אנחנו עוזרים לילד שלנו יותר מדי? נכון שיש רגעים שבהם ילד באמת זקוק לעזרה, כשהמשימה גדולה עליו מדי או כשהוא מבקש אותה בפירוש. אבל לא פעם אנחנו ממהרים לעזור גם כשהילד לא ביקש, ולא באמת זקוק לזה.

האם הצלחה תלויה בכישרון או בהתמדה? אנחנו חיים בעולם שמעריך תוצאות מהירות. אנחנו רוצים לראות שינוי מיד ולהרגיש התקדמות כבר מהיום הראשון. אבל רוב הדברים המשמעותיים בחיים אינם קורים ברגע אחד.

כולנו כהורים שואלים את עצמנו כמה שעות מסך זה יותר מדי. החוקרים ביקשו לבדוק שאלה מדויקת יותר: האם מספר שעות המסך הוא זה שמנבא קשיים נפשיים אצל ילדים ומתבגרים, או שדווקא דפוס השימוש במסך הוא המשמעותי יותר.

מחקר אורך מבוסס שעקב באופן קפדני אחר הורים וילדיהם משלב הילדות המוקדמת ועד לבית הספר לאורך מספר שנים.

הורים לילדים עם אוטיזם מתמודדים כבר בשגרה עם עומס רגשי ומעשי משמעותי. החוקרות ביקשו לשמוע מהם עצמם מה עובר עליהם כהורים לילד עם אוטיזם בגיל הרך בזמן מלחמת חרבות ברזל, ובאיזו מידה תחושת המסוגלות שלהם כהורים מושפעת מהמצב.

האם רמת הסטרס שהורה חווה משפיעה על היכולות החברתיות-רגשיות של הילד שלו, כלומר על היכולת של הילד לזהות את הרגשות שלו, לווסת אותם, וליצור קשרים חברתיים בריאים עם ילדים אחרים.

נכון שאנחנו נוטים לקשור בין הצגת רגש לבין חולשה. אבל דווקא הרגע שבו אנחנו מרשים לעצמנו להיראות פגיעים הוא הרגע שדורש הכי הרבה אומץ. מה קורה לנו כשאנחנו עוצרים דמעה כדי שלא יראו אותנו בוכים? כמה אנרגיה הולכת ל"שריון" הזה, וכמה זה מרחיק אותנו מהאנשים שסביבנו?

נכון שקל להיות גדולים כשמנצחים. אבל הגדולה האמיתית נבחנת דווקא ברגע שההצלחה לא מגיעה. מה קורה לנו כשהתוצאה לא הולכת בכיוון שרצינו?

זו לא בחירה פשוטה. פעמים רבות אנחנו פועלים על "טייס אוטומטי". הרגלים, עייפות, לחץ, חוויות עבר ורגשות עוצמתיים דוחפים אותנו להגיב מיד. דווקא היכולת לעצור לרגע, לפני שהמילים יוצאות או שהמעשה נעשה, היא אחת המיומנויות החשובות ביותר שאפשר לפתח.

נכון שקל להיות גדולים כשמנצחים. אבל הגדולה האמיתית נבחנת דווקא ברגע שההצלחה לא מגיעה. מה קורה לנו כשהתוצאה לא הולכת בכיוון שרצינו?

הנמל הוא מקום בטוח. אבל אם הספינה נשארת בו כל חייה, היא לעולם לא תגלה למה באמת נבנתה.

כהורים, ברגע האובדן אתם מתמודדים עם הכאב שלכם ובמקביל מנסים להבין איך לעזור לילד שלכם. השאלות שמגיעות אליי הכי הרבה מהורים בקליניקה, אספתי כאן עם תשובות.

כשאדם מגיע לקליניקה ושואל "מה עושים עכשיו?", התשובה שאני נותנת אינה מתכון אחיד. הטיפול בדיכאון הוא תמיד שיחה בין הגישה המחקרית לבין האדם הספציפי שיושב מולי.