א' הגיע אליי בכיתה ג', בודדה מחברים וחברות. א' לא הצליחה להחזיק קשרים, לא הגיעו אליה חברים, לא התקשרו להזמין אותה, החברה היחידה שהיתה עימה בקשר עזבה בסוף כיתה ב' וא' נשארה לבדה . בהפסקות בדר"כ נשארה בכיתה, במקרה והמורה היתה נותנת מטלות זוגיות או קבוצתיות א' היתה משתלטת על הקבוצה ומתפרצת אם לא היו עושים כרצונה. לא' חוזקות רבות : נבונה, יצירתית ואוהבת לעזור. כשגיליתי שא' כותבת שירים וסיפורים, הצעתי לה שנכין יחד סיפור בהמשכים שבתוכו יהיו מגוון כלים שנעבוד עליהם יחדיו, כדי לשפ

אם ויקטור פרנקל מצא חירות ומשמעות באושויץ, גם אנחנו יכולים למצא משמעות בזמן קורונה ובכך לעבור תקופה זו ולצאת ממנה חזקים יותר. בשביל לעשות זאת עלינו להכיר קודם את ויקטור פרנקל: ויקטור פרנקל (1905-1997) היה רופא נוירולוג, ופסיכיאטר יהודי וינאי. פרנקל החל לכתוב את התיאוריה שלו על משמעות בחיים עוד לפני השואה, ובמחנות הריכוז כתביו אבדו לו. פרנקל שרד 3 שנים באושויץ ובמחנות ריכוז נוספים ושיחזר את התאוריה, תוך בנייה מחדש מתוך חוויותיו המצמררות אותם הוא שטח בספרו המפורסם "האדם מח

י' בן 8 שסבל מפוביית מכלבים י' עד גיל 4 גדל עם כלבה בבית שמאד אהב. הכלבה נפטרה והמשפחה עברה לקיבוץ. מהרגע שעברו לקיבוץ החלו החרדות, היה מקרה ספציפי של בוקסר שרץ אליו, וי' פירש זאת כמתקפה והחל לברוח והיה אחוז בהלה. מאז אותו מקרה י' לא היה מוכן ללכת למקומות מסוימים בקבוץ בגלל כלבים מסוימים שנראו לו מפחידים, היה הולך תמיד לחבר בקיבוץ עם ליווי של אמא או אבא. עם לחבר היה כלב , י' היה מבקש מראש שיוציאו את הכלב החוצה לפני שהוא מגיע. המצב החל להיות בעייתי כשהמשפחה החלה לבנות בית חד

ל' בת 25, לא אשכח את הפגישה הראשונה עם ל' , היא נכנסה אליי לחדר בליווי אמה ואחותה הגדולה, הן אחזו את ידה והיא נראתה חיוורת, מוטשת ומבוהלת. לפתע היא הסתכלה על ההשתקפות שלה בחלון ונכנסה להתקף חרדה, "יואו ,הנה זה שוב מגיע (ההתקף), יש לי מחשבות אם זה אני במציאות או לא " ישבה מכווצת ומפוחדת והמשיכה, "אני לא יכולה יותר, אני מפחדת לצאת ולא להיות עם מישהו מוכר. אני מפחדת לקבל התקף ושלא יהיו אנשים סביבי שיוכלו להציל אותי. אני מפחדת שאנשים יחשבו שאני משוגעת. אני מפחדת להשתגע. חופית, אנ

ק' בת 35, אם ל-3 ,הגיעה אליי בגלל שסבלה מפוביה מחתולים: "חופית שתדעי לך שאם לא היינו עושות חשיפות לא הייתי מצליחה להתגבר על הפוביה שלי מחתולים, הייתי לעולם קופצת וצועקת למראה חתול שמתקרב אליי, הייתי לעולם אוכלת במסעדות רק בפנים, הייתי לעולם מקרינה לילדים שלי את החרדות שלי, עכשיו החתולה מטיילת בחדר ומתחככת בי, אלוהים ישמור ואני לא מזדעזעת, ואני לא מבקשת שתקחי אותה מפה, ואין לי מיגרנה, והלב שלי לא דופק". אני עונה לה: "נכון, המוח האחורי שלך לא אומר לך שאת בסכנה ,ולכן את נינוח