כשהאימהות חיכו לבנותיהן הקטנות מחוץ לחוג הבלט והתבוננו בהן מתאמנות, שאלה אחת האימהות: “הבת שלך היא זו שכל הזמן נופלת?” “לא”, ענתה האם השנייה, “הבת שלי היא זו שכל הזמן קמה”

מה קורה כשאנחנו כועסים על עצמנו על כך שאנחנו עצובים? למה יש בנו ציפייה שאנחנו לא אמורים להרגיש את מה שאנחנו מרגישים? מה בעצם מכפיל את הכאב, הרגש עצמו או השיפוט שבא אחריו?

איך נראית אהבה שתומכת בצמיחתו של האדם שמולנו? אריך פרום מזכיר לנו שאהבה אינה רק מה שאנחנו מרגישים. היא ניכרת גם בדרך שבה אנחנו פועלים, בנוכחות שלנו בחייו של האדם האחר ובמרחב שאנחנו נותנים לו להתפתח.

האם אנחנו עוזרים לילד שלנו יותר מדי? נכון שיש רגעים שבהם ילד באמת זקוק לעזרה, כשהמשימה גדולה עליו מדי או כשהוא מבקש אותה בפירוש. אבל לא פעם אנחנו ממהרים לעזור גם כשהילד לא ביקש, ולא באמת זקוק לזה.

האם הצלחה תלויה בכישרון או בהתמדה? אנחנו חיים בעולם שמעריך תוצאות מהירות. אנחנו רוצים לראות שינוי מיד ולהרגיש התקדמות כבר מהיום הראשון. אבל רוב הדברים המשמעותיים בחיים אינם קורים ברגע אחד.

נכון שאנחנו נוטים לקשור בין הצגת רגש לבין חולשה. אבל דווקא הרגע שבו אנחנו מרשים לעצמנו להיראות פגיעים הוא הרגע שדורש הכי הרבה אומץ. מה קורה לנו כשאנחנו עוצרים דמעה כדי שלא יראו אותנו בוכים? כמה אנרגיה הולכת ל"שריון" הזה, וכמה זה מרחיק אותנו מהאנשים שסביבנו?

נכון שקל להיות גדולים כשמנצחים. אבל הגדולה האמיתית נבחנת דווקא ברגע שההצלחה לא מגיעה. מה קורה לנו כשהתוצאה לא הולכת בכיוון שרצינו?

זו לא בחירה פשוטה. פעמים רבות אנחנו פועלים על "טייס אוטומטי". הרגלים, עייפות, לחץ, חוויות עבר ורגשות עוצמתיים דוחפים אותנו להגיב מיד. דווקא היכולת לעצור לרגע, לפני שהמילים יוצאות או שהמעשה נעשה, היא אחת המיומנויות החשובות ביותר שאפשר לפתח.

נכון שקל להיות גדולים כשמנצחים. אבל הגדולה האמיתית נבחנת דווקא ברגע שההצלחה לא מגיעה. מה קורה לנו כשהתוצאה לא הולכת בכיוון שרצינו?

הנמל הוא מקום בטוח. אבל אם הספינה נשארת בו כל חייה, היא לעולם לא תגלה למה באמת נבנתה.