אובדן ואבל

אני זוכרת את הרגע שבו הכל השתנה.

הייתי בת שתים עשרה כשנאמר לנו שאמא חולה במחלה נדירה. שהיא הולכת למות.

מאותו רגע, האבל נכנס לבית שלנו, גם כשאמא הייתה שם. הוא ישב איתנו לפעמים על שולחן האוכל, הלך איתנו לעיתים לבית הספר, התעורר איתנו בבוקר. כל כניסה שלה לבית חולים הייתה תזכורת. כל פעם שאמרו לנו "זה הסוף", התאבלנו. בכינו. נפרדנו. ואז היא חזרה. ואנחנו התאספנו מחדש, עד הפעם הבאה.

לשמחתי, אמא נלחמה. מצאו לה תרופה. היא חיה עוד עשרים שנה עם אומץ שאני עדיין לא יודעת מאיפה שאבה אותו.

היא נפטרה כשהייתי בת שלושים ושתיים, ורק אז הבנתי שהתאבלתי עליה הרבה פעמים לפני שבאמת איבדתי אותה. ושכשהיא הלכה, התאבלתי שוב. לא היו לי כלים להתמודד עם האבל הזה בגיל ההתבגרות ולכן אחד מהדברים שמניעים אותי היום בעבודתי הוא הרצון לתת לאחרים את הכלים שלא היו לי.

אז מה מה זה אבל?

אבל (Grief) הוא התגובה הטבעית והאנושית לאובדן. לא רק אובדן של אדם קרוב, אלא כל אובדן משמעותי: פרידה, גירושין, אובדן בריאות, אובדן חיה אהובה, אובדן חלום, ולפעמים גם אובדן של מה שיכול היה להיות, כמו שנים של חיים בצל מחלה של מישהו אהוב. אבל יכול להיות גם תגובה למעבר דירה או עיר או ארץ או אובדן חברה שטסה לחו"ל.

אבל הוא לא מחלה. הוא לא חולשה. הוא תהליך שבו הנפש מנסה לארגן מחדש את עולמה סביב מציאות שהשתנתה בלי שביקשנו.

אבל נורמלי לעומת אבל פתולוגי

אבל נורמלי כולל עצב, בכי, געגוע, כעס, בלבול, קשיי שינה זמניים וירידה בתפקוד לתקופה מסוימת. עם הזמן, גם אם לאט ולא בקו ישר, האדם מוצא דרך לשאת את האובדן ולחזור לחיים.

אבל פתולוגי, הנקרא בשמו הקליני הפרעת אבל ממושך (Prolonged Grief Disorder), מתפתח כשהאבל לא מתמתן עם הזמן אלא מתקבע. הוא מאופיין בכמיהה עוצמתית ובלתי פוסקת לאדם שנפטר, קושי לקבל את המציאות, תחושה שהחיים אינם בעלי משמעות ללא האדם שנפטר, וחוסר יכולת לתפקד לאורך זמן. לפי ה-DSM-5, האבחנה ניתנת לאחר יותר משנה אצל מבוגרים, ושישה חודשים אצל ילדים.

שלבי האבל

בעבר חשבו שאבל מורכב מחמישה שלבים (המודל המוכר של קובלר-רוס): הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, ולבסוף קבלה. חשוב לדעת שהיום אנחנו יודעים שאין שלבים באבל ואבל הוא לא מסע בקו ישר. הוא יותר כמו גלים. לפעמים גבוהים, לפעמים נמוכים, ועם הזמן הגלים נהיים ניתנים יותר לנשיאה.

מה אבל יכול לגרום לנו לחוש?

אבל לא מתבטא רק בעצב. לפעמים הוא מופיע כ:

כעס, על הנפטר, על הנסיבות, על האי-צדק.

אשמה, "הייתי צריך להיות שם", "אולי יכולתי למנוע."

חרדה, פחד מאובדן נוסף, פחד מהמוות עצמו.

קהות, ריחוק, תחושה שהכול לא אמיתי.

הקלה, ולפעמים אשמה על ההקלה, במיוחד אחרי מחלה ממושכת.

כל אחד מהרגשות האלה לגיטימי. אין "רגש נכון" באבל.

הקשר לא חייב להיעלם ואף רצוי שיישאר

אחד המיתוסים הכי נפוצים על אבל הוא שהחלמה אומרת לשכוח. זה לא נכון. החלמה אומרת למצוא מקום לאובדן בתוך החיים, לא לסגור דלת על מי שאהבנו.

קשר עם מי שנפטר יכול להמשיך לחיות דרך זיכרונות, סיפורים, חפצים, טקסים, ותחושת נוכחות פנימית. הקשר משנה צורה. הוא לא חייב להיעלם ורצוי שישאר.

אמא שלי נפטרה לפני שנים. אני עדיין מדברת אליה.

אבל ואובדן אצל ילדים

אם יש לכם ילדים שחווים אובדן, מוזמנים לקרוא את המאמר שלי על אבל ואובדן אצל ילדים, ואת שאלות ותשובות להורים בנושא.

מתי לפנות לעזרה מקצועית?

אין זמן "נכון" לאבל, אבל יש מצבים שבהם כדאי לפנות לטיפול. כשהאבל לא מתמתן עם הזמן, כשהתפקוד נפגע לאורך זמן, כשמופיעות חרדות משמעותיות, הסתגרות קיצונית, אשמה עוצמתית, או מחשבות על מוות.

במיוחד אחרי אובדן פתאומי, תאונה, נפילה בצבא, או כל אירוע טראומטי, לא להמתין.