מחקר חדש משנת 2026 מצא כי פעילות מוזיקלית המשלבת תנועה, קצב ותיאום קבוצתי עשויה לתרום לשיפור בוויסות הרגשי ובתפקודים הניהוליים של ילדים.

כשאותו פחד מופיע אצל כמה בני משפחה, ולעיתים אפילו בכמה דורות, עולה כמעט מיד השאלה: האם הפוביה עברה בתורשה?

יש רגשות וחוויות שאנחנו מעדיפים לא לדבר עליהם. הם עשויים להכאיב, לעורר מבוכה, או לגרום לנו לחשוש שאם ניתן להם מילים, הם יהפכו לאמיתיים יותר.

הקשר בין קשיי ויסות לבין חרדה, דיכאון, טראומה והפרעת קשב בילדים ובמתבגרים, ומשמעותו לעבודה הטיפולית

כאשר ילד מגיע לטיפול בגלל קושי בוויסות רגשי, אחת השאלות הראשונות היא מה אפשר לצפות ממנו בשלב ההתפתחותי שבו הוא נמצא. כדי להשיב עליה, צריך להבין כיצד נבנית היכולת להתמודד עם רגשות, אילו יכולות נוספות משתתפות בהתפתחותה ואיזה תפקיד ממלאים האנשים שסביבו.

כשהתינוק בן השנה יושב מול המסך בזמן שמכינים ארוחת ערב, קשה להאמין שהרגע הקטן הזה יכול להשפיע על מה שיקרה בזיכרון שלו כעבור תשע שנים. החוקרים ביקשו לבדוק אם משך החשיפה למסכים בשלבים שונים של הילדות המוקדמת קשור להישגים לימודיים ולזיכרון עבודה בגיל 9 עד 10.5, ואם יש הבדל בין גילאים שונים בעוצמת ההשפעה.

מה הקשר בין התאמה משפחתית לחומרת החרדה אצל ילדים ומתבגרים?

כאשר ילד מופנה לטיפול בגלל "קשיים בוויסות רגשי", התיאור הזה הוא נקודת מוצא לבירור.‬ ‫אפשר לחשוב, למשל, על שני ילדים שמגיבים בכעס כאשר מצטרף ילד חדש למשחק. אצל אחד כדאי לברר אם הקושי קשור לשינוי בתוכנית ולצורך להמתין. אצל האחר כדאי לבדוק אם הוא חושש לאבד את מקומו בקשר. ההתנהגות דומה, אבל ייתכן שהרגש, המשמעות והעזרה הנדרשת שונים.‬

הביטוי "קושי בוויסות רגשי" מופיע בתיאורים קליניים רבים. הוא עשוי לשמש לתיאור ילד שמתפרץ במהירות, מתבגרת שנשארת שקועה במצוקה במשך שעות, ילד שנמנע מכל מצב שמעורר פחד, או נער שמצליח להסתיר את רגשותיו אך משלם על כך במחיר פנימי כבד. אלא שההתנהגויות האלה אינן מבטאות בהכרח את אותו קושי.

איך מבקשים סליחה, מתקנים אחרי שפגענו ועוזרים לילדים להתמודד כשקשה?

כאשר ילד מתמודד עם חרדה, טבעי שגם ההורה יהיה מודאג. אבל מה קורה לאורך זמן? האם החרדה של ההורה מנבאת את החרדה של הילד בהמשך, או שגם החרדה של הילד עשויה לנבא עלייה מאוחרת יותר בחרדת ההורה?

סקירת עומק של הספרות המחקרית על הקשר בין סליחה לרווחה נפשית, ועל השאלה מתי היא עשויה לתמוך בהחלמה ומתי אפשר להמשיך הלאה גם בלעדיה.

מה מלמדים אותנו המחקרים על התנצלות, לקיחת אחריות ותיקון

במאמרים הקודמים ניסינו להבין מהו ריצוי, מאיפה הוא יכול להתפתח, איך הוא נראה לאורך החיים ומה המחיר שאנחנו עלולים לשלם עליו. ועכשיו מגיעה השאלה המתבקשת: אם זיהיתי את עצמי בתוך הדברים האלה, מה אני עושה עם זה?

ריצוי לא נראה אותו דבר בגיל שש, בגיל שש עשרה ובגיל ארבעים. הצורך הבסיסי יכול להיות דומה, לשמור על קשר, לא לאכזב, להימנע מעימות או להרגיש רצוי, אבל האנשים שאנחנו מנסים לרצות משתנים, וגם הדרכים שבהן אנחנו עושים זאת.

האם יש אנשים שפשוט נולדים מרצים? האם זה קשור להורים? האם זו תוצאה של חוויות של דחייה? או שאולי זו תכונת אופי?

מה ההבדל בין ריצוי להתחשבות? מה המחקר מתכוון כשהוא מדבר על "השתקת העצמי", ואיך אנחנו לומדים להתאים את עצמנו לאחרים?

מחקר תשומת לב הורית לרגעי רוגע אצל ילדים עם ADHD הורים לילדים עם ADHD מוצאים את עצמם לרוב שמים לב בעיקר לרגעים הקשים, ההתפרצות, חוסר הריכוז, חוסר השקט. החוקרים ביקשו לבדוק מה קורה כשהופכים את זה: מה קורה כשמפנים את תשומת הלב ההורית דווקא לרגעים הרגועים של הילד, אלה שבעבר כמעט ולא זכו להתייחסות.

כשהאימהות חיכו לבנותיהן הקטנות מחוץ לחוג הבלט והתבוננו בהן מתאמנות, שאלה אחת האימהות: “הבת שלך היא זו שכל הזמן נופלת?” “לא”, ענתה האם השנייה, “הבת שלי היא זו שכל הזמן קמה”

כולנו כהורים שואלים את עצמנו כמה שעות מסך זה יותר מדי. החוקרים ביקשו לבדוק שאלה מדויקת יותר: האם מספר שעות המסך הוא זה שמנבא קשיים נפשיים אצל ילדים ומתבגרים, או שדווקא דפוס השימוש במסך הוא המשמעותי יותר.