שאלות שהורים שואלים על אבל ואובדן אצל ילדים

כהורים, ברגע האובדן אתם מתמודדים עם הכאב שלכם ובמקביל מנסים להבין איך לעזור לילד שלכם. השאלות שמגיעות אליי הכי הרבה מהורים בקליניקה, אספתי כאן עם תשובות.

מה אומרים לילד כשמישהו מת?

קודם כל, מיד. אל תדחו. הסתרת המידע, גם מתוך רצון להגן, מעצימה אצל ילדים תחושות של בדידות, אשמה וחוסר אונים. ילדים חשים שמשהו לא בסדר גם כשלא אומרים להם, והם ממלאים את הריק בדמיון שלעיתים קשה יותר מהאמת.

מי אומר: עדיף ההורה הקרוב ביותר לילד, בבית, במקום שהילד מרגיש בטוח. אם זה קשה מדי, אפשר לבקש מאדם קרוב לסייע, אבל בנוכחות ההורה.

איך אומרים: בשפה ישירה וברורה. "סבא מת." לא "סבא הלך לישון", לא "סבא עלה לשמיים", לא "סבא נסע למסע ארוך." ילדים חושבים בצורה קונקרטית. שפה מטפורית יוצרת בלבול ופחדים. ילד שמוסבר לו שסבא "הלך לישון" עלול לפתח פחד ללכת לישון בעצמו.

חשוב גם להסביר את סיבת המוות במילים מותאמות גיל. "הלב של סבא הפסיק לעבוד." "הגוף שלה היה חולה מאוד ולא הצליח להבריא." הסבר עובדתי עוזר לילד להבין שמוות לא קורה בגלל מחשבות או כעס, וזה מונע אשמה מיותרת.

הילד שלי לא בוכה. האם זה תקין?

כן, לגמרי. ילדים מתאבלים אחרת ממבוגרים. חלקם בוכים מיד, חלקם מגיבים בשתיקה, חלקם ממשיכים לשחק כאילו לא קרה דבר. כל אלה תגובות נורמליות.

אבל של ילדים מגיע בגלים. ילד יכול לשחק שעה שלמה ואז פתאום להתפרץ בבכי על דבר קטן. לא לבכות עכשיו לא אומר שלא כואב. זה אומר שמערכת העצבים שלו עושה הפסקה מהעומס הרגשי, וזה בריא.

האם לקחת את הילד ללוויה?

התשובה לשאלה זו היא מורכבת , כיוון שהתשובה מורכבת מהמון גורמים כמו בשלות הילד, דרגת קירבה למת וכו. בעקרון אפשר החל מגיל שש, כן, אם הילד מביע רצון בכך. השתתפות בלוויה נותנת לילד עוגן של מציאות ומאפשרת לו להיפרד בצורה אמיתית.

אבל יש תנאים חשובים: הכנה מראש והסבר קונקרטי על מה שיקרה. "נראה אנשים בוכים, נעמוד ליד הקבר, נניח אבן." וליווי צמוד של מבוגר מוכר שאינו ההורה האבל המרכזי, מישהו שיכול להחזיק את הילד, להסביר לו מה קורה, ולאפשר לו להתרחק אם הוא מוצף.

אם הילד לא רוצה, אל תכריחו. אבל אל תחריגו אותו מהאירוע לגמרי. אפשר ורצוי לאפשר לו להגיד שלום בדרך אחרת, לכתוב מכתב, לצייר, להדליק נר.

האם לקחת את הילד מהבית בזמן השבעה?

לא. הילד הוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה. הרחקתו מהבית בזמן השבעה משדרת לו שרגשותיו הם "יותר מדי", שהוא לא שייך, שיש לו סיבה לפחד. עדיף שהילד יהיה בבית, יחוש את עצמו רצוי, ויראה שגם מבוגרים בוכים ועצובים. ביטוי רגשות של ההורים לא מפחיד ילדים, הוא מלמד אותם שרגשות הם לגיטימיים.

חשוב במקביל לשמור על שגרה ועל גבולות גם בזמן השבעה. ארוחות, שעת שינה, חוקי הבית. דווקא בתוך הכאוס של האובדן הילד זקוק לסדר ולביטחון. אפשר לתת לילד תפקידים קטנים וקונקרטיים שיגרמו לו להרגיש מועיל, אבל לעולם לא תפקידים של מבוגרים. משפטים כמו "עכשיו אתה הגבר בבית" או "תטפל באמא" גורמים נזק עמוק.

הילד שלי שואל שאלות על מוות כל הזמן. האם זה תקין?

שאלות על מוות בגיל 6 עד 12 הן נורמליות כחלק מהבנה התפתחותית שמוות הוא סופי ואוניברסלי. אבל כשהשאלות הופכות לחוזרות ונשנות, טורדניות, ומלוות בחרדה, זה כבר מעיד על משהו אחר.

ילד שמוצף שאלות על מוות שלו עצמו, של ההורים, של אנשים קרובים, הוא ילד שחי עם חרדה. הוא מנסה לשלוט בפחד דרך מידע, כאילו אם יבין מספיק טוב איך מוות עובד, אולי יוכל למנוע אותו.

זה מטריד אותו. וכדאי לתת לזה מענה.

מה עוזר: לענות בכנות ובשקט, בלי להיבהל מהשאלות. לשאול אותו "ממה אתה מפחד?" כדי להגיע למה שבאמת מעסיק אותו. ואם השאלות ממשיכות ומלוות בחרדה גלויה, כדאי לפנות לעזרה מקצועית.

הילד שלי אומר שזה אשמתו שסבא מת. מה עושים?

זה אחד הדברים הכי כואבים לשמוע כהורה, וגם אחד הכי נפוצים. ילדים, בעיקר בגיל הרך ובגיל החביון, נוטים לחשיבה מאגית (Magical Thinking). הם מאמינים שמחשבה שלהם, כעס, או ריב שקרה לפני, "גרם" למה שקרה.

מה לא לעשות: לא לומר מיד "זה לא נכון, זה לא אשמתך." הילד לא יאמין לזה. הוא צריך קודם שיאשרו את הרגש שלו.

מה כן לעשות: להגיד "אני מבין שאתה מרגיש ככה. זה תחושה שהרבה ילדים מרגישים כשמישהו שאהבו מת." רק אחרי שהרגש קיבל מקום, להסביר בשקט שמוות לא קורה בגלל מחשבות או כעס. "הגוף של סבא הפסיק לעבוד. זה לא קרה בגלל שום דבר שאמרת או חשבת."

אם האשמה ממשיכת ומלווה את הילד לאורך זמן, חשוב לפנות לעזרה מקצועית.

איך מדברים עם ילד על מות של הורה?

זהו האובדן הכבד ביותר שילד יכול לחוות. הוא פוגע ביסוד הביטחון הבסיסי ביותר. "מי ישמור עליי עכשיו?"

בנוסף לכל מה שנאמר לגבי שפה ברורה וכנה, חשוב במיוחד: לא להטיל על הילד תפקידי מבוגר. משפטים כמו "עכשיו אתה הגבר בבית" או "תטפל באמא" גורמים נזק עמוק. הילד צריך להיות ילד.

לחזור ולאשר שיש מבוגרים שידאגו לו. "אמא כאן. סבתא כאן. אנחנו נשמור עליך." ילדים צריכים לשמוע את זה שוב ושוב ולחפש עזרה וליווי מקצועי לכל המשפחה.

הילד שלי נראה בסדר. האם הוא באמת בסדר?

לא תמיד. לעיתים קרובות ילדים, ובמיוחד מתבגרים, מתפקדים היטב מבחוץ בזמן שהם נושאים כאב עמוק מבפנים. מתבגרים בפרט עלולים להפנות את הכאב לתפקוד יתר, להצטיינות, לעיסוק מוגבר בלימודים או בפעילויות, כדרך להימנע מהכאב.

שימו לב לא רק לבכי ולעצב גלוי. שימו לב לשינויים עדינים: האם הוא מדבר פחות? האם הוא מתרחק מחברים? האם משהו בהתנהגות השתנה?

נוכחות שקטה, "אני כאן אם תרצה לדבר", שווה לפעמים יותר מכל שיחה.

כמה זמן אבל נמשך?

אין תשובה אחת. אבל אינו מסע בקו ישר עם תאריך סיום. הוא גלים. עם הזמן הגלים נהיים פחות תכופים ופחות גבוהים, אבל הם לא נעלמים לגמרי, ולא צריכים להעלם.

אבל הוא אהבה שממשיכה בצורה אחרת שהיא לא פיזית אלא רוחנית רגשית.

כשהאבל מפריע לתפקוד היומיומי לאורך זמן רב, כשהוא לא מתמתן אלא מתקבע, זה סימן לפנות לעזרה מקצועית.

מה לא לומר לילד שמתאבל?

"הוא במקום טוב עכשיו." ילד קטן לא מבין למה לא אפשר ללכת לבקר אותו שם.

"תהיה חזק בשביל אמא." זה מכביד על הילד עם אחריות שאינה שלו.

"אתה צריך להמשיך הלאה." זה מנתק את הילד מהזכות שלו להתאבל בקצב שלו.

"אני יודע בדיוק איך אתה מרגיש." כל אובדן הוא ייחודי. עדיף לשאול: "איך אתה מרגיש?"

"אל תבכה." בכי הוא לא חולשה. הוא חלק בריא ונחוץ מהאבל.

מתי לפנות לעזרה מקצועית?

כדאי לפנות כשמופיעים לאורך זמן: הסתגרות קיצונית, חרדות משמעותיות, קשיי שינה ממושכים, ירידה חדה בתפקוד, אשמה עוצמתית, התקפי זעם קשים, או מחשבות על מוות.

במיוחד אחרי אובדן פתאומי, תאונה, נפילה בצבא, או כל אירוע טראומטי, לא להמתין.

אם אתם מתלבטים, עצם ההתלבטות היא סיבה טובה לפנות. עדיף פגישה אחת שתגיד "הכול בסדר" מאשר המתנה ארוכה מדי.

אני כאן.