מרכז ידע

כהורים, ברגע האובדן אתם מתמודדים עם הכאב שלכם ובמקביל מנסים להבין איך לעזור לילד שלכם. השאלות שמגיעות אליי הכי הרבה מהורים בקליניקה, אספתי כאן עם תשובות.

דיכאון לא נראה אותו דבר אצל כולם. הוא מתלבש אחרת בהתאם לגיל, למגדר ולנסיבות החיים. הכרה בהבדלים האלה היא לעיתים ההבדל בין לבקש עזרה לבין להמשיך לסבול בשקט.

אבל הוא התהליך הסובייקטיבי, מה שהילד עושה עם זה בפנים. איך הוא מנסה לארגן מחדש את עולמו סביב מציאות שהשתנתה בלי שביקש.

"הבת שלי בת 5, בכל הזדמנות ניגשת למסך: טלפון, טאבלט, טלויזיה. אני מצליחה להוציא אותה מהמסכים לזמן קצר למשחק אבל היא מאבדת עניין דיי מהר וחוזרת למסך. כשאני מבקשת לעזוב את המסך , היא מאד מתקשה להתנתק ממנו ואני צריכה להציע חלופה מעניינת. היא מתקשה להעסיק עצמה לבד ומתלונת על שעמום. הסברתי לה על היתרונות והסכנות בצפייה ארוכה במסך. היא יודעת להגיד שהרבה זמן מסך יכול לפגוע לה בראיה וביכולת הריכוז, שבעתיד כשתהיה בבית ספר יהיה לה קשה להתרכז וללמוד". מה אנחנו רואים? מינון גבוה, חוסר

א' הגיע אליי בכיתה ג', בודדה מחברים וחברות. א' לא הצליחה להחזיק קשרים, לא הגיעו אליה חברים, לא התקשרו להזמין אותה, החברה היחידה שהיתה עימה בקשר עזבה בסוף כיתה ב' וא' נשארה לבדה . בהפסקות בדר"כ נשארה בכיתה, במקרה והמורה היתה נותנת מטלות זוגיות או קבוצתיות א' היתה משתלטת על הקבוצה ומתפרצת אם לא היו עושים כרצונה. לא' חוזקות רבות : נבונה, יצירתית ואוהבת לעזור. כשגיליתי שא' כותבת שירים וסיפורים, הצעתי לה שנכין יחד סיפור בהמשכים שבתוכו יהיו מגוון כלים שנעבוד עליהם יחדיו, כדי לשפ

י' בן 8 שסבל מפוביית מכלבים י' עד גיל 4 גדל עם כלבה בבית שמאד אהב. הכלבה נפטרה והמשפחה עברה לקיבוץ. מהרגע שעברו לקיבוץ החלו החרדות, היה מקרה ספציפי של בוקסר שרץ אליו, וי' פירש זאת כמתקפה והחל לברוח והיה אחוז בהלה. מאז אותו מקרה י' לא היה מוכן ללכת למקומות מסוימים בקבוץ בגלל כלבים מסוימים שנראו לו מפחידים, היה הולך תמיד לחבר בקיבוץ עם ליווי של אמא או אבא. עם לחבר היה כלב , י' היה מבקש מראש שיוציאו את הכלב החוצה לפני שהוא מגיע. המצב החל להיות בעייתי כשהמשפחה החלה לבנות בית חד