מה באמת מכפיל את הכאב שלנו?

"אותה שעה נכנסה בי עצבות גדולה, והתחלתי מצטער שאני עצוב. ובשביל שנצטערתי שאני עצוב, הוכפלה עצבותי." ש"י עגנון, מתוך "אורח נטה ללון"

נכון שעצב יודע להכביד. יש ימים שהוא פשוט בא, בלי הזמנה ובלי סיבה ברורה.

אבל עגנון שם את האצבע על משהו אחר לגמרי.

מה קורה כשאנחנו כועסים על עצמנו על כך שאנחנו עצובים?

למה יש בנו ציפייה שאנחנו לא אמורים להרגיש את מה שאנחנו מרגישים?

מה בעצם מכפיל את הכאב, הרגש עצמו או השיפוט שבא אחריו?

העצב שמגיע הוא לא הבעיה. הכעס על העצב הוא זה שמכפיל אותו.

זה לא קורה רק עם עצב. נסעתם להופעה, השקעתם זמן וכסף, ובסוף התאכזבתם. ואז התבאסתם לא רק מההופעה, אלא גם מעצם זה שהתאכזבתם, כאילו אחרי כל המאמץ הייתם אמורים ליהנות. אתם מרגישים חרדה, ואז נלחצים מכך שאתם חרדים, וכך היא רק גדלה.

הרגש עצמו אינו הבעיה. הציפייה שלא היינו אמורים להרגיש אותו, ההתנגדות אליו וחוסר הרצון לחוות אותו, הם שמוסיפים לכאב ומעצימים אותו.

איך אתם מתייחסים לרגע שבו אתם קולטים שאתם עצובים, מאוכזבים או חרדים?

יש בכם קול שמצטרף לרגש, או קול שנלחם בו?

בפעם הבאה שתרגישו רגש עולה, נסו לשים לב לרגע השני, לרגע שבו מתחיל השיפוט על עצם זה שהרגשתם. אפשר לתת לרגש להיות, בלי להוסיף עליו עוד שכבה.

מחשבה אחת. צעד אחד. שינוי.