האם הבעת רגשות היא חולשה?

"פגיעות היא לא חולשה; היא המדד המדויק ביותר לאומץ שלנו" ברנה בראון

נכון שאנחנו נוטים לקשור בין הצגת רגש לבין חולשה.

אבל דווקא הרגע שבו אנחנו מרשים לעצמנו להיראות פגיעים הוא הרגע שדורש הכי הרבה אומץ.

מה קורה לנו כשאנחנו עוצרים דמעה כדי שלא יראו אותנו בוכים? כמה אנרגיה הולכת ל"שריון" הזה, וכמה זה מרחיק אותנו מהאנשים שסביבנו?

ומה קורה לילדים שלנו כשהם רואים אותנו מסתירים כל רגש, כל הזמן, או כשאנחנו מסתירים מהם את הרגשות שלהם עצמם?

אנחנו לא מלמדים את הילדים שלנו איך להתמודד עם רגשות דרך מה שאנחנו אומרים להם, אלא דרך מה שהם רואים אותנו עושים כשהרגש מגיע, ודרך איך אנחנו מקבלים את הרגש שלהם.

ילד ששומע הורה אומר "אני עצוב עכשיו, וזה עוד מעט יעבור לי", לומד ששום רגש לא נשאר לנצח. ילד ששומע "אני מתגעגעת לאבא שלכם" או "אני מתגעגעת לאמא שלי ז"ל" לומד שגעגוע הוא רגש לגיטימי, לא סוד ששומרים בפנים. ילד ששומע "אני קצת מקנאה בכם שטסים לתאילנד לחודש, וזה בסדר לקנא, אני ואבא נחסוך לטיול כזה גם" לומד שאפשר להרגיש קנאה בלי שהיא הופכת לביקורת. וילד ששומע "אני מקנאה בשכנים שלנו, יש להם חצר כזאת יפה, וזה בסדר להרגיש ככה" לומד שקנאה היא רגש אנושי רגיל, לא משהו שצריך להתבייש בו.

וההפך נכון גם כלפי הילד עצמו. כשהוא בא אלינו עצוב או מפוחד, ואנחנו עונים "אין לך סיבה להיות עצוב" או "מה אתה מפחד, זה רק כלב", אנחנו לא מרגיעים אותו, אנחנו מלמדים אותו שהרגש שלו לא תקף. הדרך שאנחנו מגיבים לרגש שלנו היא בדיוק הדרך שבה אנחנו מלמדים אותו להגיב לרגש שלו.

בפעם הבאה שתרגישו את הדחף להסתיר רגש, שלכם או של הילד שלכם, נסו לשאול את עצמכם: האם אני לובש עכשיו שריון, או שאני פשוט מרשה לנו להיות אנושיים?

מחשבה אחת. צעד אחד. שינוי.