מחקר: מתן מקום לרגש מול ביטולו, ההשפעה על חרדה והתנהגות אצל ילדי גן

מטרת המחקר

הרבה הורים מרגישים שכשילד בוכה, כועס או מתפרץ, צריך לעצור את זה מהר, להרגיע, להסביר, "להחזיר שליטה". החוקרים ביקשו לבדוק מה קורה כשמשנים דבר אחד בתגובה ההורית: במקום לבטל את הרגש של הילד, ההורה נותן לו מקום ומחזיק אותו, וכיצד זה משפיע על רמות החרדה ועל קשיי ההתנהגות שלו לאורך זמן.

מי החוקרים, מתי ואיפה, ואיך חקרו את המחקר

המחקר נערך על ידי בולסטד וצוותה (Bølstad, Edvoll, Solbakken ו-Havighurst), ופורסם ביולי 2025 בכתב העת Journal of Applied Developmental Psychology. במחקר השתתפו הורים לילדי גן בנורבגיה, שעברו התערבות שבחנה את תגובתם לרגעי מצוקה רגשית של הילד: מעבר מדפוס של ביטול הרגש ("זה לא נורא", הסחת דעת מיידית) לדפוס של מתן מקום ואחיזה בו, למשל "אתה מאוד כועס עכשיו", "זה באמת מתסכל כשזה לא מצליח", "אני רואה שקשה לך עכשיו", או פשוט "אני כאן איתך, גם כשזה קשה".

תוצאות

פחות קשיי התנהגות: ילדים שהוריהם עברו למתן מקום לרגש הראו ירידה בקשיי התנהגות לעומת קבוצת הביקורת.

ירידה בחרדה לאורך זמן: נמצאה ירידה משמעותית וממושכת ברמות החרדה של הילדים.

ביטחון הורי, ובעיקר אצל ילדים ביישנים: ההורים דיווחו על ביטחון גבוה יותר בתגובתם, וירידת החרדה בלטה במיוחד אצל ילדים עם נטייה לביישנות.

יישום בפועל

הממצא הזה מתחבר ישירות למה שאני רואה בקליניקה שוב ושוב. ברגע שהילד מתחיל להתפרץ, הגוף שלנו כהורים בדרך כלל קופץ מיד לפעולה: היד מושטת להרגיע, הקול מתגבר, המשפט "זה לא נורא" יוצא כמעט אוטומטית. הרגע הקטן שבו אפשר לעצור לפני התגובה האוטומטית הזו, לקחת נשימה, ולומר במקום זאת "אתה מאוד כועס עכשיו" או "אני רואה שקשה לך", הוא בדיוק ההבדל. בגישת ה-ACT (טיפול קבלה ומחויבות) שאני עובדת לפיה, זה העיקרון המרכזי: קבלה של החוויה הרגשית, ולא לחימה בה, היא זו שמאפשרת ויסות אמיתי אצל הילד.

מסקנה

בפעם הבאה שהילד שלכם מתפרץ ברגש, נסו לעצור רגע קטן ממש לפני שאתם מגיבים. שימו לב מה קורה בגוף שלכם באותו רגע, קחו נשימה עמוקה אחת, ורק אז אמרו בקול מה הוא כנראה מרגיש. לתת שם לרגש, זו לרוב הפעולה הפשוטה ביותר שמרגיעה הכי הרבה.