מחקר: האם חרדת ההורה מנבאת את חרדת הילד לאורך זמן?

מטרת המחקר

כאשר ילד מתמודד עם חרדה, טבעי שגם ההורה יהיה מודאג. אבל מה קורה לאורך זמן? האם החרדה של ההורה מנבאת את החרדה של הילד בהמשך, או שגם החרדה של הילד עשויה לנבא עלייה מאוחרת יותר בחרדת ההורה?

המחקר ביקש לבדוק את הקשר הדו־כיווני לאורך זמן בין חרדה הורית לבין חרדה אצל ילדים ומתבגרים. בנוסף, החוקרים בחנו אם הקשר שונה בין בנים לבנות ובין ילדים למתבגרים.

מי החוקרים, מתי ואיפה, ואיך חקרו את המחקר

המחקר נערך על ידי Daniel T. L. Shek, Xiang Li, Banglin Yang ו־Jiangfeng Yang, ופורסם בשנת 2025 בכתב העת Frontiers in Psychiatry. זה היה מחקר אורך שנערך בצ'נגדו, במחוז סצ'ואן שבסין. הנתונים נאספו בארבע נקודות זמן בין 2019 ל־2022.

בניתוח נכללו 6,117 ילדים ומתבגרים והוריהם. גילם הממוצע של הילדים היה 10.32 שנים. 49% היו בנות ו־51% בנים. 38.9% סווגו כילדים ו־61.1% כמתבגרים.

חרדת ההורים נמדדה באמצעות שאלון SAS, וחרדת הילדים והמתבגרים נמדדה באמצעות שאלון SCARED. החוקרים בדקו האם רמת החרדה של ההורה או הילד בנקודת זמן אחת ניבאה את רמת החרדה של האחר בנקודת הזמן הבאה.

תוצאות

חרדת ההורה ניבאה את חרדת הילד בהמשך: בכל פעם שהחוקרים בדקו את המשתתפים מחדש, הם מצאו כי רמת חרדה גבוהה יותר אצל ההורה ניבאה רמת חרדה גבוהה יותר אצל הילד במדידה הבאה. זה היה הממצא העקבי ביותר במחקר.

ברוב המחקר, הקשר היה בעיקר מההורה אל הילד: חרדת הילד לא ניבאה את חרדת ההורה בשני השלבים הראשונים של המחקר. רק בשלב האחרון נמצא גם הכיוון ההפוך: רמת חרדה גבוהה יותר אצל הילד ניבאה חרדה גבוהה יותר אצל ההורה במדידה הבאה. כלומר, הקשר עשוי לפעול בשני הכיוונים, אך במחקר הנוכחי הכיוון מההורה אל הילד היה עקבי יותר.

הקשר היה בולט יותר אצל בנות: בתחילת המחקר, חרדת ההורה ניבאה את חרדת הבנות בהמשך, אך לא את חרדת הבנים. בהמשך נמצא קשר גם אצל בנים וגם אצל בנות, אך הוא היה חזק יותר אצל הבנות.

הקשר היה בולט יותר אצל ילדים צעירים: בשניים מהשלבים שנבדקו, חרדת ההורה ניבאה את חרדת הילדים הצעירים בהמשך, אך לא את חרדת המתבגרים. לקראת סוף המחקר נמצא גם כי חרדת המתבגרים ניבאה חרדה גבוהה יותר אצל ההורים. עם זאת, ההבדל בין ילדים למתבגרים בכיוון זה לא היה מובהק סטטיסטית.

חשוב לדייק: המחקר מצא קשר ניבויי לאורך זמן, אך הוא אינו מוכיח שהחרדה של ההורה גרמה לחרדה של הילד. הוא גם אינו אומר שכל הורה חרד יגדל ילד חרד.

המחקר לא בדק כיצד נוצר הקשר. הוא לא בחן אם הוא מוסבר באמצעות תגובות הוריות, למידה מההורה, מאפיינים משפחתיים, גורמים גנטיים או משתנים אחרים.

בנוסף, כל הנתונים נאספו באמצעות שאלוני דיווח עצמי, והמחקר נערך בסין. לכן יש להיזהר מהכללת הממצאים באופן אוטומטי למשפחות מתרבויות אחרות.

יישום בפועל

בעיניי, המחקר מחזק את החשיבות הגדולה של הסתכלות רחבה כאשר ילד מגיע עם חרדה. לא רק על הפחדים והתסמינים של הילד, אלא גם על מה שמתרחש אצל ההורה מול החרדה שלו.

השאלה "מה קורה לי כשהילד שלי מפחד?" אינה שאלה מאשימה. היא מאפשרת לבדוק אם החרדה של הילד מעוררת אצל ההורה דאגה חזקה, דריכות או קושי לשאת את חוסר הוודאות ובכך מעצימה את החרדות של הילד.

המחקר לא בדק כיצד תגובות הוריות מסוימות משפיעות על הילד, ולכן אי אפשר להסיק ממנו איזו התנהגות הורית צריך לשנות. עם זאת, הוא מצביע על כך שגם החרדה של ההורה חשובה להתייחסות, כחלק מהמערכת שבתוכה הילד מתמודד.

מסקנה

במהלך השבוע הקרוב, נסו לשים לב לרגע אחד שבו הילד שלכם מביע פחד ולשאול את עצמכם:

"מה מתעורר בי עכשיו מול הפחד שלו?" כדי להתחיל לזהות את התנועה הרגשית המתרחשת בין הילד לבין ההורה.