הוא יודע מה לעשות. אז למה זה לא קורה ברגע האמת? על ויסות רגשי אצל ילדים

מה מלמדים אותנו המחקרים על הפער בין לדעת לבין להצליח, ואיך הורים יכולים לעזור דווקא שם.

בשיחה רגועה לפני השינה, עומר בן השבע יודע להסביר בדיוק מה צריך לעשות כשהוא כועס: לבקש עזרה, להגיד במילים שהוא כועס, לעצור לפני שהוא דוחף. למחרת הוא מפסיד במשחק, אחותו נוגעת בקלפים שלו, ותוך שניות כל מה שדיברתם עליו כאילו נעלם.

הפער הזה מתסכל, ולא פעם גם מבלבל: אם הוא יודע מה לעשות, למה הוא לא עושה את זה?

התשובה מתחילה בהבנה שוויסות רגשי אינו יכולת אחת. לזהות רגש, לבחור מה לעשות איתו ולהצליח להשתמש בדרך שבחרנו בזמן מצוקה הן יכולות קשורות, אך שונות. ילד יכול להתקדם מאוד באחת מהן ועדיין להזדקק לעזרה באחרת. עומר, למשל, כבר יודע מה נכון לעשות. מה שעוד לא מבוסס אצלו הוא הגישה לידע הזה ברגע שהרגש עולה.

ויסות רגשי הוא יותר מלהירגע

כשאנחנו אומרים שילד צריך ללמוד לווסת רגשות, לרוב אנחנו מתכוונים שיפסיק לצעוק, לבכות או להתפרץ. אבל ההתמודדות עם רגשות רחבה הרבה יותר ממה שרואים מבחוץ.

תומפסון (1994) הגדיר ויסות רגשי כתהליכים שמאפשרים להשפיע על עוצמת התגובה הרגשית ועל משכה, בהתאם למטרות של האדם. חשוב לשים לב: ההגדרה כוללת גם עזרה שמגיעה מאחרים. ויסות אינו חייב להיות משהו שהילד עושה לבד.

ילדה שנעלבה מחברה יכולה להמשיך להרגיש עלבון ובכל זאת להסביר לה מה פגע בה. ילד שפוחד להצטרף לפעילות יכול לבקש שיישארו לצדו בזמן שהוא מנסה. בשני המקרים הרגש לא נעלם, אבל הילד מצליח לפעול גם כשהרגש נוכח.

מה זה אומר להורים?

כדאי להסתכל לא רק על השאלה אם הילד נרגע, אלא גם על מה שהוא מצליח לעשות כשהוא נסער. האם הוא מבקש עזרה? מצליח להמתין מעט? מבטא את הכעס במילים? חוזר לפעילות אחרי הפסקה? כל אלה סימנים להתמודדות, גם כשהרגש עדיין שם.

מה בדיוק קשה לילד ברגע הזה?

מקריי וגרוס (2020) מתארים את הוויסות כתהליך בכמה שלבים: לזהות שיש צורך לווסת, לבחור דרך פעולה, ליישם אותה ולעקוב אם היא עוזרת. ההבחנה הזאת מסבירה מדוע אותה עצה עובדת עם ילד אחד ולא עם אחר, ולא תמיד גם עם אותו ילד בפעם השנייה.

ילד אחד מבחין שהוא כועס רק אחרי שכבר צעק. ילד אחר יודע שהוא כועס, אבל לא יודע מה יכול לעזור לו. ילדה מכירה כמה דרכים להירגע, ובכל זאת לא מצליחה להשתמש באף אחת מהן ברגע של עלבון. ילד נוסף מתרחק כדי להירגע, אבל ממשיך לשחזר בראש את מה שקרה ונעשה נסער יותר.

ארבעה ילדים, ארבע נקודות תקיעה שונות, וכל אחת מהן זקוקה לעזרה מעט אחרת.

מה זה אומר להורים?

אפשר להחליף את השאלה הכללית "למה הוא לא מווסת?" בשאלה ממוקדת יותר: "באיזה שלב הוא נתקע?"

אם הקושי הוא בזיהוי, אפשר לעזור לו להבחין בסימנים המוקדמים. אם הוא לא יודע מה לעשות, אפשר להציע פעולה אחת ברורה. ואם כבר ניסה משהו, אפשר לבדוק יחד אם זה עזר, או שצריך לשנות כיוון.

למה הוא יודע, אבל לא מצליח בזמן אמת?

כדי להשתמש בדרך שלמדנו, לא מספיק לזכור אותה. צריך להפנות קשב, להחזיק בראש את מה שהתכוונו לעשות ולעכב תגובה שכבר מתחילה. כל אלה דורשים משאבים מנטליים, ובדיוק המשאבים האלה נפגעים תחת לחץ.

ארנסטן (2009) סקרה מחקרים בבני אדם ובבעלי חיים, ותיארה כיצד לחץ שאינו בשליטת האדם עלול לפגוע זמנית בתפקוד של אזורי המוח הקדמיים, המעורבים בזיכרון עבודה ובהכוונת קשב והתנהגות. הסקירה לא עסקה ישירות בהתפרצויות של ילדים, אבל היא עוזרת להבין מדוע יכולת שזמינה במצב רגוע נעשית פחות נגישה בדיוק כשהיא נחוצה.

זה מה שקרה לעומר מול הקלפים. הידע לא נמחק, הוא פשוט היה פחות זמין באותו רגע. ולכן משפט נכון כמו "כבר דיברנו על זה" לא מבטיח שהילד יצליח לפעול לפי השיחה הקודמת.

מה זה אומר להורים?

כדאי להתאים את מורכבות העזרה למה שהילד מסוגל לקלוט באותו רגע. כשהוא עדיין יכול להקשיב ולחשוב, אפשר לשוחח על אפשרויות. כשהוא כבר מתקשה לעקוב אחרי הסבר, עדיף צעד אחד קצר וברור, כמו "בוא נשב רגע על הספה", במקום כמה הנחיות בבת אחת.

אין בזה ויתור על הלמידה. השיחה, ההסבר והתרגול שייכים לרגע שבו הוא שוב פנוי.

איך היכולת מתפתחת?

בתחילת החיים, חלק גדול מהוויסות מתרחש בעזרת מבוגר. בהדרגה מתרחבות האפשרויות של הילד עצמו: להפנות את הקשב, לפנות לעזרה, להשתמש במילים ולחשוב על המצב בדרכים נוספות.

קול וג'ייקובס (2018) מדגישות הבחנה חשובה: שליטה בהבעת הרגש אינה זהה לוויסות של החוויה הרגשית. ילד שלמד להסתיר אכזבה לא בהכרח מרגיש פחות מאוכזב. לכן שקט חיצוני לבדו לא מספר לנו איך הוא באמת מתמודד.

עם הגיל אפשר לצפות שהילד ייקח חלק פעיל יותר, אבל כדאי לבדוק בכל שלב: מה הוא כבר עושה בעצמו, מה הוא עושה בעזרה, ומה עדיין קשה לו.

מה זה אומר להורים?

בקשת עזרה אינה כישלון בוויסות, היא חלק מהיכולת. ילד שאומר "אני צריך שתבואי איתי" כבר זיהה צורך ופועל כדי לשנות את מצבו. אפשר להתעניין במה העזרה מאפשרת לו לעשות, וכיצד יוכל בהדרגה לקחת בה חלק גדול יותר.

גם ילדים צעירים יכולים ללמוד דרכי ויסות

במחקר של דיוויס ועמיתיה (2016) צפו 101 ילדים בני חמש ושש בקטעי סרטים שעוררו עצב ופחד. חלקם קיבלו הנחיה להסיח את דעתם באמצעות מחשבה נעימה, למשל על משחק אהוב. אחרים התבקשו להזכיר לעצמם שמה שקורה בסרט אינו אמיתי. קבוצה שלישית צפתה ללא הנחיה. לפני כל סרט וידאו החוקרים שהילדים הבינו מה התבקשו לעשות.

החוקרים מדדו את פעילות מערכת העצבים הפאראסימפתטית, המערכת הקשורה להרגעה של הגוף. כשהסרט העצוב הוצג לפני המפחיד, שתי ההנחיות נקשרו לתגובה גופנית שהחוקרים פירשו כוויסות רב יותר, בהשוואה לקבוצה שלא קיבלה הנחיה. כשהסדר התהפך, התמונה הייתה פחות ברורה.

מה זה אומר להורים?

ילדים צעירים יכולים להיעזר בהכוונה מחשבתית, כשההנחיה ברורה וכשמוודאים שהבינו אותה. ובאותה נשימה, המחקר מזכיר שההשפעה תלויה בהקשר: מה שעוזר במצב אחד לא בהכרח יעזור באחר.

"תחשוב על משהו אחר" היא הנחיה מעורפלת לילד בן חמש. "תחשוב על הבריכה בקיץ" היא הנחיה שאפשר לבצע. ואחרי שמלמדים דרך חדשה, כדאי לבדוק אם היא באמת עוזרת לילד הזה.

הוויסות מתחיל עוד לפני ההתפרצות

המודל של מקריי וגרוס (2020) מתאר כמה נקודות שבהן אפשר להשפיע על רגש: בבחירת המצב, בשינוי התנאים בתוכו, בהפניית הקשב, בשינוי הפרשנות, ורק בסוף, בהשפעה על התגובה שכבר התעוררה.

כלומר, חלק מההזדמנויות לעזור מגיעות עוד לפני שהקושי מגיע לשיאו: הכנה לקראת מעבר צפוי, שינוי תנאי המשימה, או בירור של אי־הבנה לפני שהיא מתלקחת.

מה זה אומר להורים?

כשקושי חוזר סביב אותו מצב, כדאי לחזור אחורה ברצף. מה הילד הבין שעומד לקרות? מה דרשו ממנו? באיזה רגע התחילה המצוקה? אצל עומר, למשל, ייתכן שהקושי מתחיל עוד לפני ההפסד: משחק תחרותי בשעת ערב עייפה, כשאחותו יושבת צמוד לקלפים שלו.

ילדים לומדים על רגשות גם מתוך הקשר איתנו

מוריס ועמיתיה (2007) הציעו, על בסיס סקירת מחקרים, מודל ובו שלוש דרכים מרכזיות שבהן המשפחה קשורה להתפתחות הוויסות: ההתנהגות שהילד רואה, התגובות שהוא מקבל לרגשותיו, והאקלים הרגשי בבית.

ילדים לומדים מהאופן שבו אנחנו מתמודדים עם תסכול, מגיבים לבכי או משוחחים אחרי מחלוקת. והמודל מדגיש שזו דרך דו־כיוונית: תגובות הילד משפיעות על ההורה, ותגובות ההורה משפיעות על הילד.

מה זה אומר להורים?

אפשר לתת מקום לרגש ובאותה נשימה לשמור על גבול להתנהגות: "אתה מאוד כועס שהמשחק נגמר. אני לא מאפשרת לזרוק את החלקים."

המשפט הזה אינו נוסחה שנבדקה במחקר, אלא יישום של ההבחנה בין רגש להתנהגות. הוא מאפשר להכיר בחוויה של הילד ולשמור על הגבול בתגובה אחת.

וגם אחרי רגע שבו הגבנו בחוסר סבלנות, הקשר לא נסגר. אפשר לחזור לשיחה, לקחת אחריות על התגובה שלנו ולחשוב יחד מה נעשה בפעם הבאה. גם זו דוגמה לוויסות שהילד רואה מקרוב.

גם מה שקורה אחרי ההצפה חשוב

ויסות אינו רק השאלה כמה חזקה הייתה הסערה, אלא גם כמה זמן היא נמשכה ואיך יצאו ממנה. לכן כדאי לשים לב למה שקורה אחרי שהבכי או הצעקות פסקו: האם הילד מצליח לחזור למשחק, לשיחה, לקשר? או שהוא עדיין נסער, גם אם נעשה שקט?

קול וג'ייקובס (2018) מדגישות את הצורך לבחון כיצד הרגש וההתנהגות משתנים לאורך זמן. פעולה שנראית כמו ניסיון להירגע עדיין לא מלמדת שהילד באמת נעזר בה.

מה זה אומר להורים?

כשחוזרים לאירוע ברוגע, אפשר לשאול בקצרה: "מה עזר לך?" ו"מה עוד היה קשה גם אחרי שעצרנו?" המטרה אינה לנתח את ההתפרצות, אלא להבין מה כדאי לתרגל להבא.

מה אפשר לעשות כבר השבוע?

הצעדים הבאים מתרגמים את הרעיונות והמחקרים שבמאמר לפרקטיקה יומיומית. הם אינם תוכנית טיפול סדורה, אלא נקודת התחלה.

1. לבחור מצב אחד להתבוננות.

הפסד במשחק, סיום פעילות, יציאה מהבית בבוקר. לא הכול בבת אחת: מצב אחד, ולהתבונן מה קורה לפניו, במהלכו ואחריו.

2. לזהות איפה הוא נתקע.

בזיהוי הרגש? בבחירת תגובה? בשימוש בדרך שבחר? או בהתאוששות?

3. להציע פעולה אחת ברורה.

במקום "תירגע", להציע משהו שהילד מבין ויכול לנסות: לבוא לבקש עזרה, לצאת לרגע מהחדר, לשתות מים.

4. לבדוק אם זה עוזר.

האם העזרה מקלה עליו, מאפשרת לו לחזור לפעילות, או דווקא מוסיפה תסכול? גם שינוי כיוון הוא חלק מהלמידה.

5. להכיר ברגש ולשמור על הגבול.

אפשר להבין את הכעס ועדיין למנוע פגיעה. אין צורך לבחור בין השניים.

6. לשים לב להתקדמות חלקית.

בקשת עזרה מוקדם יותר, עצירה רגע לפני דחיפה, חזרה מהירה יותר למשחק. אלה צעדים אמיתיים, וכדאי לראות אותם ואפילו לומר לילד שראיתם.

שלוש מחשבות לקחת איתך

ויסות רגשי הוא כמה יכולות, לא אחת.

כדי לעזור, חשוב להבין באיזה שלב בתהליך הילד נתקע.

מה שזמין ברוגע לא תמיד זמין בסערה.

מה שהילד מסביר יפה בשיחה רגועה עשוי לדרוש תמיכה ברגע של מצוקה.

ההתקדמות נמדדת בדרך ההתמודדות, לא רק בשקט.

כדאי להתבונן ביכולת להיעזר, לשנות תגובה ולחזור לפעילות, ולא רק בעוצמת הרגש.

בפעם הבאה שעומר יפסיד במשחק, ייתכן שהוא עדיין יכעס. אבל אם יבוא לבקש עזרה לפני שהקלפים עפים, זה לא כישלון של כל מה שדיברתם עליו. זו בדיוק ההתקדמות.

מקורות

Arnsten, A. F. T. (2009). Stress signalling pathways that impair prefrontal cortex structure and function. Nature Reviews Neuroscience, 10, 410-422.

Cole, P. M., & Jacobs, A. E. (2018). From children’s expressive control to emotion regulation: Looking back, looking ahead. European Journal of Developmental Psychology, 15(6), 658-677.

Davis, E. L., Quiñones-Camacho, L. E., & Buss, K. A. (2016). The effects of distraction and reappraisal on children’s parasympathetic regulation of sadness and fear. Journal of Experimental Child Psychology, 142, 344-358.

McRae, K., & Gross, J. J. (2020). Emotion regulation. Emotion, 20(1), 1-9.

Morris, A. S., Silk, J. S., Steinberg, L., Myers, S. S., & Robinson, L. R. (2007). The role of the family context in the development of emotion regulation. Social Development, 16(2), 361-388.

Thompson, R. A. (1994). Emotion regulation: A theme in search of definition. Monographs of the Society for Research in Child Development, 59(2-3), 25-52.