האם חייבים לסלוח כדי להשתחרר? מה מלמדים אותנו המחקרים

סקירת עומק של הספרות המחקרית על הקשר בין סליחה לרווחה נפשית, ועל השאלה מתי היא עשויה לתמוך בהחלמה ומתי אפשר להמשיך הלאה גם בלעדיה.

"את חייבת לסלוח כדי להשתחרר." "כל עוד לא סלחת, את עדיין נותנת למי שפגע בך לשלוט בחייך." "אל תסלחי בשבילו. תסלחי בשביל עצמך."

אלה משפטים שנאמרים לא פעם לאנשים שנפגעו. לעיתים הם נאמרים מתוך רצון אמיתי לעזור להם להשתחרר מהכעס, מהכאב ומהעיסוק המתמשך במה שקרה. אבל הם עלולים להעביר גם מסר אחר: אם עדיין לא סלחת, כנראה שעדיין לא החלמת. ואם הכאב ממשיך ללוות אותך, אולי את זו שאינה מצליחה להרפות.

המסר הזה נעשה מורכב במיוחד כאשר האדם שפגע לא התנצל, לא קיבל אחריות ולא ניסה לתקן. האם גם במצב כזה הסליחה היא תנאי להחלמה? האם אפשר להפחית את עוצמת הכאב, להציב גבול ולהמשיך בחיים בלי לסלוח? ומה קורה כאשר הסליחה הופכת מבחירה אישית לציפייה שמופעלת על האדם שנפגע?

המחקרים מצביעים על קשרים בין סליחה לבין מדדים שונים של רווחה נפשית, אך התמונה אינה פשוטה. סליחה אינה פעולה אחת וברורה, והיא אינה זהה לשכחה, להצדקת הפגיעה, לחידוש האמון או לפיוס. גם ההחלטה שלא לסלוח אינה מלמדת בהכרח שהאדם תקוע בכעס או מסרב להחלים.

במאמר הזה נבחן מה המחקרים מלמדים על הקשר בין סליחה לבריאות הנפש, באילו תנאים היא עשויה לתמוך בתהליך ההחלמה, ומהן הסכנות שבלחץ לסלוח. נבחן גם אפשרות שמקבלת לעיתים פחות מקום: אדם יכול להשתחרר מהפגיעה, לבנות מחדש את חייו ולבחור כיצד ייראה הקשר עם מי שפגע בו, גם בלי להעניק לו סליחה.

מהי סליחה, ומה היא אינה?

אין במחקר הגדרה אחת ויחידה לסליחה. אחת ההגדרות המשפיעות מתארת אותה כשינוי במניעים כלפי האדם שפגע: ירידה ברצון לנקום, ירידה ברצון להתרחק ממנו ולעיתים גם עלייה בנכונות לנהוג כלפיו ברצון טוב. מקאלו ועמיתיו (1998) הדגישו שמדובר בתהליך פנימי המתרחש בעקבות פגיעה בין־אישית, ולא בהכרח בפעולה חיצונית או בחידוש הקשר.

גם וייד וורת'ינגטון (2005), בסקירה של התערבויות שנועדו לקדם סליחה, הזהירו מפני הגדרה פשטנית שעלולה לעודד אנשים לסבול התנהגות פוגעת, להצדיק אותה או להתעלם מכאבם. הם הבהירו שסליחה אינה בהכרח פיוס ואינה הצדקה של מה שקרה.

סליחה אינה שכחה

אפשר לזכור היטב את מה שקרה ובכל זאת לבחור בתהליך של סליחה. זיכרון הפגיעה עשוי להיות חיוני כדי ללמוד ממנה, לזהות סכנה ולשמור על גבולות. סליחה אינה מחיקה של העובדות ואינה דרישה להתנהג כאילו דבר לא קרה.

סליחה אינה הצדקה

להבין מה הוביל אדם לפגוע אינו אומר להצדיק את מעשיו. אפשר לראות את המורכבות של האדם האחר ועדיין לומר שההתנהגות הייתה לא ראויה, שהנזק היה ממשי ושהאחריות עליו נשארת בידיו.

סליחה אינה ביטול הכעס

כעס יכול להיות תגובה בריאה לפגיעה. הוא מסמן שנחצה גבול ושמשהו חשוב לנו נפגע. תהליך של סליחה, אם הוא מתרחש, אינו מחייב לדלג על הכעס. לעיתים הוא מתחיל דווקא בהכרה מלאה בו ובתפקיד שהוא ממלא.

סליחה אינה אמון

סליחה מתייחסת ליחס הפנימי של הנפגע כלפי הפגיעה והפוגע. אמון הוא הערכה לגבי העתיד: האם האדם האחר צפוי לנהוג באופן בטוח, אמין ומתחשב. אפשר לסלוח למישהו ועדיין להחליט שלא נכון לסמוך עליו. אמון שנפגע נבנה מחדש באמצעות התנהגות עקבית לאורך זמן.

סליחה אינה פיוס

פיוס הוא חידוש של קשר, ולכן הוא דורש השתתפות של שני הצדדים. הוא תלוי בלקיחת אחריות, בהפסקת הפגיעה, בנכונות לתקן ובמידה מספקת של ביטחון. סליחה יכולה להתרחש גם ללא קשר עם הפוגע. אדם יכול לסלוח ולבחור להתרחק, והוא יכול גם להמשיך בקשר בלי להרגיש שסלח.

ההבחנות האלה מחזירות לכל תהליך את מקומו. התנצלות היא פעולה של מי שפגע. תיקון דורש ממנו לעשות משהו כדי לצמצם את הנזק ולשנות את הדפוס. פיוס דורש הדדיות. סליחה היא אפשרות העומדת בפני מי שנפגע, אך היא אינה שם נרדף להחלמה ואינה תנאי לה.

האם סליחה באמת מיטיבה עם בריאות הנפש?

מחקרים רבים מצאו קשר בין היכולת לסלוח לבין מדדים טובים יותר של בריאות נפשית. אנשים המדווחים על רמות גבוהות יותר של סליחה נוטים לדווח גם על פחות כעס, חרדה, דיכאון ומצוקה, ועל יותר תקווה, רגשות חיוביים ושביעות רצון מהחיים. מטה־אנליזה של רסמוסן ועמיתיו (2019), לדוגמה, מצאה קשרים בין ממדים שונים של סליחה לבין מדדי בריאות נפשית וגופנית.

אחת הדרכים האפשריות להסביר את הקשר הזה היא שסליחה עשויה להפחית את העיסוק החוזר בפגיעה. כאשר אדם משחזר שוב ושוב את האירוע, את חוסר הצדק ואת הדברים שהיה רוצה לומר או לעשות, מערכת הדחק ממשיכה להיות פעילה גם לאחר שהאירוע הסתיים. אם תהליך הסליחה מפחית את הרומינציה, את העוינות ואת הרצון לנקום, הוא עשוי גם להקל על המצוקה הרגשית.

אבל כאן נדרשת זהירות. העובדה שסליחה ורווחה נפשית מופיעות יחד אינה מוכיחה שהסליחה היא שגרמה לשיפור. ייתכן שאנשים שמצבם הנפשי טוב יותר מסוגלים לסלוח בקלות רבה יותר. ייתכן גם שתמיכה חברתית, תחושת ביטחון, יכולת לווסת רגשות או חלוף הזמן משפיעים גם על הסליחה וגם על הרווחה הנפשית.

מה מצאו המחקרים על התערבויות בסליחה?

אקטר וברלו (2018) ערכו סקירה שיטתית ומטה־אנליזה של מחקרים שבחנו התערבויות טיפוליות המבוססות על סליחה. ההתערבויות לא הסתפקו בדרך כלל בהנחיה "פשוט לסלוח". הן כללו תהליך שבו המשתתפים עסקו בפגיעה, ברגשות שהתעוררו בעקבותיה, במשמעות שנתנו לה ובאפשרות לשנות בהדרגה את יחסם כלפי האדם שפגע בהם.

החוקרות מצאו שהתערבויות כאלה נקשרו לירידה בדיכאון, בדחק ובמצוקה, ולעלייה ברגשות חיוביים. עם זאת, המחקרים שנכללו בסקירה היו שונים זה מזה באוכלוסיות, במשך ההתערבות, בסוג הפגיעה ובאופן שבו נמדדו הסליחה ובריאות הנפש. לכן הממצאים תומכים באפשרות שתהליך ממוקד סליחה עשוי לעזור לחלק מהאנשים, אך אינם מוכיחים שהוא מתאים לכל אדם ולכל פגיעה.

תמונה דומה עלתה במחקר רחב של הו ועמיתיו (2024), שבו השתתפו 4,598 אנשים. המשתתפים הוקצו באופן אקראי לעבודה מיידית באמצעות חוברת עצמית המבוססת על מודל REACH לסליחה, או לקבוצת המתנה שקיבלה את החוברת מאוחר יותר.

החוברת הובילה את המשתתפים בתהליך מובנה של היזכרות בפגיעה, ניסיון להבין את נקודת מבטו של הפוגע, בחירה אם להעניק סליחה ושמירה על ההחלטה לאורך זמן. לאחר שבועיים, המשתתפים שעבדו באמצעות החוברת דיווחו על פחות חוסר סליחה ועל שיפור קטן אך מובהק בתסמיני דיכאון וחרדה, בהשוואה לקבוצת ההמתנה.

הממצא חשוב משום שלא מדובר רק בקשר בין סליחה לבין בריאות נפשית, אלא בניסוי שבו ההתערבות קדמה לשינוי שנמדד. ובכל זאת, גם הוא אינו אומר שכל אדם צריך לסלוח. ההתערבות הייתה קצרה, התבססה על דיווח עצמי ולא נועדה להחליף טיפול נפשי. נוסף על כך, שינוי ממוצע בקבוצה אינו מלמד שכל המשתתפים הגיבו באותו אופן.

לא החלטה רגעית, אלא תהליך

המחקר מבחין לעיתים בין החלטה לסלוח לבין שינוי רגשי. אדם יכול להחליט שאינו רוצה לנקום או להמשיך להזין את הכעס, ובכל זאת להרגיש פגוע, מפוחד או מריר. ההחלטה עשויה להתרחש ברגע מסוים, אך השינוי הרגשי, אם הוא מתרחש, יכול להיות הדרגתי הרבה יותר.

ההנחיה "תסלחי ותמשיכי הלאה" מתייחסת לסליחה כאילו הייתה פעולה רצונית פשוטה, ומתעלמת מכך שהנפש אינה משנה את תגובותיה לפי הוראה. מחקרים על התערבויות בסליחה אינם בוחנים בדרך כלל כפייה חיצונית לסלוח, אלא עבודה מובנית ומתמשכת שהאדם בוחר להשתתף בה.

המסקנה המדויקת מן המחקר אינה שכולנו חייבים לסלוח כדי להיות בריאים. המסקנה הצנועה יותר היא שעבור חלק מהאנשים, בתנאים המתאימים וכאשר הסליחה נבחרת מרצון, תהליך כזה עשוי להפחית מצוקה ולתמוך ברווחה הנפשית.

מתי לחץ לסלוח עלול להזיק?

מספר המחקרים שבדקו ישירות לחץ חברתי לסלוח עדיין קטן. לכן אי אפשר לקבוע שכל דרישה לסליחה תגרום לנזק מסוים. עם זאת, מחקרים על ההקשר שבו סליחה מתרחשת מצביעים על כך שלא די לשאול אם האדם סלח. חשוב לשאול גם מה עשה הפוגע לאחר הפגיעה, האם הסכנה חלפה והאם הסליחה נבחרה בחופש.

לוצ'יס ועמיתיה (2010) בדקו בארבעה מחקרים כיצד סליחה קשורה לכבוד עצמי ולבהירות של תפיסת העצמי. כאשר הפוגע ניסה לתקן והעביר מסר שהנפגע יהיה בטוח ומוערך בקשר, סליחה נקשרה לתוצאות חיוביות יותר. כאשר לא נעשה תיקון ולא ניתן מסר כזה, סליחה נקשרה דווקא לכבוד עצמי ולבהירות עצמית נמוכים יותר.

הממצאים אינם אומרים שסליחה בהיעדר התנצלות בהכרח פוגעת בכל אדם. הם מראים שהמשמעות הפסיכולוגית של הסליחה משתנה בהתאם להתנהגותו של הפוגע. אותה תגובה יכולה לבטא חופש פנימי במערכת יחסים בטוחה, או ויתור על הגנה עצמית כאשר הפגיעה נמשכת.

ממצא נוסף הגיע ממחקר של מקנולטי (2011), שעקב במשך ארבע שנים אחר 72 זוגות נשואים טריים. נטייה גבוהה יותר לבטא סליחה נקשרה לכך שרמות התוקפנות הפסיכולוגית והפיזית של בני הזוג נשארו יציבות לאורך הזמן. בקרב בני זוג שסלחו פחות, התוקפנות נטתה לרדת.

זהו מחקר תצפיתי במדגם קטן ומסוים, ולכן אי אפשר להסיק שסליחה גרמה להמשך התוקפנות. ייתכן שגורמים אחרים השפיעו הן על הסליחה והן על התנהגות בני הזוג. עם זאת, הממצא מזכיר שסליחה אינה תחליף להשלכות, לגבולות או להפסקת הפגיעה.

סליחה אינה תחליף לגבול

כאשר הפגיעה עדיין מתרחשת, השאלה הראשונה אינה אם הנפגע מסוגל לסלוח. השאלות הראשונות הן אם הוא בטוח, אם הפגיעה נעצרה, למי אפשר לפנות ומה יעזור לו להשיב לעצמו שליטה. במצבים של אלימות, ניצול או כפייה, הצבת גבול והתרחקות עשויות להיות תנאי מוקדם לכל עיבוד רגשי אחר.

מבחינה קלינית, סליחה מוקדמת מדי עלולה לעקוף שלבים חשובים: הכרה בכך שנעשה עוול, מתן מקום לכעס ולאבל, והבנה של הגבולות שנחצו. זו אינה מסקנה ישירה ממחקר יחיד, אלא מסקנה מקצועית התואמת את הממצאים שלפיהם תוצאות הסליחה תלויות בביטחון, בתיקון ובהתנהגות הפוגע.

סליחה שנאמרת אינה תמיד סליחה שנחווית

אדם יכול לומר "סלחתי" כדי לסיים שיחה, למנוע עימות, להישאר שייך למשפחה או לעמוד בציפייה דתית או חברתית. במצב כזה המילים עשויות לבטא ציות יותר מאשר שינוי רגשי. הכאב, הפחד או הכעס אינם נעלמים משום שהאדם הכריז שסלח.

לכן בטיפול אין לקבוע מראש שסליחה היא היעד. אפשר לבדוק אם האדם רוצה לעסוק בה, מה המשמעות שלה עבורו ומה הוא חושש שיקרה אם לא יסלח. אפשר גם לעבוד על רומינציה, כעס, אבל, ערך עצמי וביטחון בלי לבקש ממנו לשנות את עמדתו המוסרית כלפי הפוגע.

האם אפשר להחלים בלי לסלוח?

כאשר השיח מציב רק שתי אפשרויות, סליחה או מרירות, הוא מחמיץ מגוון רחב של דרכים שבהן אנשים מתמודדים עם פגיעה. אדם יכול לא לסלוח ובכל זאת להפסיק לעסוק ללא הרף במה שקרה. הוא יכול להתרחק, לבנות קשרים בטוחים, לחזור לפעילויות חשובות ולחיות חיים מלאים. אי־סליחה אינה בהכרח שנאה פעילה או רצון לנקום. לפעמים היא עמדה שקטה שלפיה מה שקרה אינו מקובל ואינו מקבל מחילה.

מחקר חדש של קוויני ועמיתיו (2026) השווה בין סליחה, סירוב מפורש לסלוח והימנעות מפעולה. המשתתפים שסירבו במפורש לסלוח דיווחו על תחושה חזקה יותר שהם פועלים בהתאם לערכיהם. תחושת הנאמנות לערכים והכוח האישי סייעו להסביר גם רמות גבוהות יותר של הערכה עצמית ורגשות חיוביים, בהשוואה למצב של אי־פעולה.

זהו תחום מחקר חדש, והממצאים אינם מוכיחים שאי־סליחה תמיד מיטיבה. חשיבות המחקר היא בכך שהוא מערער על ההנחה שרק סליחה היא פעולה פסיכולוגית בונה. במצבים מסוימים, סירוב מודע לסלוח עשוי להשיב לנפגע תחושת כוח ובהירות מוסרית.

קבלה אינה סליחה

אדם יכול לקבל את העובדה שהאירוע התרחש ושאולי לעולם לא יקבל את ההתנצלות או התיקון שקיווה להם. קבלה כזאת אינה אומרת שהאירוע היה מוצדק, והיא אינה מעניקה דבר לפוגע. היא מפחיתה את המאבק במציאות שכבר אינה ניתנת לשינוי ומאפשרת להפנות אנרגיה אל ההווה.

אפשר גם לעבד את הכאב ולהפחית את הרומינציה בלי לשחרר את הפוגע מאחריות. אדם יכול לומר לעצמו: "אני לא רוצה להמשיך לשאת את הכעס בכל רגע, אבל איני מוכן לקרוא למה שקרה נסלח." שתי העמדות יכולות להתקיים יחד.

גבולות יכולים להיות חלק מן ההחלמה

לעיתים ההתקדמות המשמעותית ביותר אינה שינוי ברגש כלפי הפוגע, אלא שינוי במה שהנפגע מאפשר מעתה והלאה. גבול יכול להיות צמצום קשר, הפסקתו, שינוי נושא, סירוב להישאר בשיחה פוגענית או בקשת תמיכה. כאשר הפגיעה נמשכת, הביטחון קודם לעבודה על סליחה.

במקום למדוד החלמה רק באמצעות השאלה "האם סלחתי?", אפשר לבחון סימנים נוספים:

·       האם עוצמת הכאב פחתה?

·       האם הזיכרון עדיין מציף אותי באותה מידה?

·       האם אני מצליחה להבחין בין מה שהיה אז לבין מה שקורה עכשיו?

·       האם אני בונה קשרים בטוחים יותר?

·       האם אני פועלת בהתאם לערכים שלי?

·       האם אני מצליחה להשקיע שוב אנרגיה באנשים ובדברים החשובים לי?

·       האם אני יכולה להציב גבול בלי להיות מוצפת באשמה?

גם אין חובה להחליט אחת ולתמיד. אדם יכול לומר שכעת אינו סולח, בלי להתחייב שלעולם לא יסלח. הוא יכול גם לגלות שהכעס התרכך עם הזמן בלי לבחור במילה "סליחה". ההחלמה אינה חייבת להתאים להגדרה אחת.

המחקר הקיים אינו מאפשר לומר שסירוב לסלוח תמיד בריא, כפי שאינו מאפשר לומר שסליחה תמיד בריאה. הוא כן מאפשר להרחיב את התמונה: סליחה עשויה לסייע, אך גם גבול, קבלה, הפחתת רומינציה, נאמנות לערכים והשבת תחושת השליטה יכולים לתמוך בהחלמה.

אפשר להגיע למקום שבו אדם אומר: זה קרה לי, זה היה לא בסדר, אבל זה כבר לא יקבע כיצד ייראו חיי.

מה זה אומר להורים ולמטפלים?

כאשר ילד נפגע, מבוגרים ממהרים לעיתים לסגור את האירוע:

"תבקש סליחה."

"ועכשיו תגידי שאת סולחת לו."

"תתחבקו ותחזרו לשחק."

הכוונה בדרך כלל טובה. אנחנו רוצים להרגיע את הרוחות, להשיב את הסדר וללמד את הילדים כיצד מתקנים קשר. אבל כאשר אנחנו דורשים מהילד שנפגע לסלוח מיד, אנחנו עלולים לדלג על החוויה שלו.

הילד אולי עדיין כועס, נבהל או אינו מרגיש בטוח ליד הילד שפגע בו. ייתכן שהוא זקוק קודם להכרה במה שקרה, לזמן להירגע ולבחירה אם הוא רוצה לחזור לשחק. אם הוא נדרש לומר "אני סולח" לפני שהרגיש מובן ומוגן, הוא עלול ללמוד שסליחה היא משפט שאומרים כדי לספק את המבוגרים, ולא בחירה שיש לה משמעות.

לא חייבים לדרוש תשובה לבקשת הסליחה

גם כאשר הילד שפגע מבקש סליחה באופן משמעותי, הילד שנפגע אינו חייב לענות מיד "אני סולח לך". אפשר לעזור לו לומר:

"תודה שביקשת סליחה. אני עדיין כועסת."

"אני צריכה עכשיו קצת זמן."

"אני לא רוצה לחזור לשחק כרגע."

"אני מוכנה להקשיב, אבל אני עדיין לא יודעת אם אני סולחת."

כך הילד לומד שהוא יכול להכיר במאמץ של האחר בלי לבטל את רגשותיו ובלי להתחייב מיד לחידוש הקשר.

אפשר ללמד תיקון בלי לכפות פיוס

מטרת ההתערבות של המבוגר אינה צריכה להיות לגרום לילדים לסיים את האירוע בחיבוק. תפקידו לעזור להם להבין מה קרה, לעצור את הפגיעה וליצור אפשרות לתיקון.

אפשר לשאול את הילד שנפגע:

"מה יעזור לך עכשיו?" "את רוצה מרחק, עזרה או שמישהו יהיה לידך?" "את רוצה לספר לו איך זה היה בשבילך?"

ואת הילד שפגע אפשר לשאול:

"מה לדעתך קרה לה כשעשית את זה?" "מה אתה יכול לעשות עכשיו כדי לעזור?" "מה תנסה לעשות אחרת בפעם הבאה?"

גם לאחר תיקון, הילד שנפגע רשאי לבחור אם לחזור למשחק, להתרחק לזמן מה או להחליט שאינו רוצה להמשיך בקשר. תיקון אמיתי אינו נמדד רק בכך שהילדים שוב נמצאים זה לצד זה, אלא בכך שהפגיעה נעצרה ושני הילדים קיבלו הזדמנות ללמוד ממנה.

בטיפול, סליחה היא אפשרות ולא יעד שנקבע מראש

גם עם מבוגרים, חשוב שהמטפל לא יניח מראש שסליחה היא התחנה שאליה התהליך צריך להגיע. יש מטופלים שהעיסוק בסליחה יעזור להם להפחית כעס ורומינציה. אחרים זקוקים קודם לעיבוד של הפגיעה, לאבל על מה שלא קיבלו, לחיזוק תחושת הערך או להצבת גבול.

אצל חלקם, הרצון לסלוח עשוי לנבוע מערכים עמוקים ומבחירה חופשית. אצל אחרים הוא עשוי לנבוע מפחד מעימות, מאשמה, מתפקיד משפחתי של "זה שתמיד מוותר" או מאמונה שאסור להם לכעוס.

לכן לפני שעוסקים בסליחה, כדאי לברר:

·       מה משמעות הסליחה עבור האדם?

·       האם היא נתפסת כשחרור פנימי, כחידוש קשר או כביטול האחריות של הפוגע?

·       האם הוא רוצה לסלוח, או מרגיש שהוא חייב?

·       האם הפגיעה הסתיימה?

·       האם יש כיום ביטחון?

·       האם הפוגע מכיר במעשיו ומנסה לתקן?

·       מה עלול האדם לאבד אם יסלח כעת, ומה הוא מקווה להרוויח?

השאלות האלה אינן נועדו לשכנע לסלוח או לא לסלוח. הן מחזירות את הבחירה למקום שבו היא צריכה להיות: בידי האדם שנפגע.

אז האם חייבים לסלוח כדי להשתחרר?

המחקר מצביע על כך שסליחה יכולה לתמוך ברווחה הנפשית. התערבויות ממוקדות סליחה נמצאו קשורות להפחתה מסוימת בדיכאון, בחרדה ובמצוקה, ולעלייה ברגשות חיוביים. עבור אנשים מסוימים, ויתור הדרגתי על נקמה, עוינות ורומינציה יכול להיות חלק משמעותי מתהליך ההחלמה.

אבל מכאן לא נובע שסליחה היא תנאי להחלמה.

ההשפעה שלה תלויה בהקשר, במשמעות שהאדם מעניק לה, בהתנהגותו של הפוגע ובעיקר במידת הבחירה. כאשר הסליחה נדרשת מוקדם מדי, כאשר היא מחליפה גבול או כאשר הפגיעה ממשיכה, היא עלולה שלא להגן על האדם ואף לפגוע בתחושת הערך והשליטה שלו.

אפשר לסלוח ולא להתפייס. אפשר לסלוח ולא לבטוח. אפשר גם לא לסלוח, ובכל זאת לוותר על נקמה, להפחית את העיסוק בפגיעה ולחזור לחיים מלאים ובעלי משמעות.

אולי השאלה אינה רק "האם סלחתי?", אלא:

• האם אני בטוחה יותר היום?

• האם אני חופשייה לבחור את הגבולות שלי?

• האם מה שקרה עדיין מנהל את רוב חיי?

• האם אני מצליחה להפנות שוב את תשומת הלב לאנשים ולדברים החשובים לי?

• האם אני חיה בהתאם לערכים שלי, גם כאשר הכאב עדיין קיים?

סליחה יכולה להיות דרך אחת להשתחרר. היא אינה הדרך היחידה.

השחרור אינו מתנה שאנחנו חייבים להעניק למי שפגע בנו. הוא האפשרות להשיב לעצמנו את הבחירה כיצד ייראו חיינו מכאן והלאה.

מקורות

Akhtar, S., & Barlow, J. (2018). Forgiveness therapy for the promotion of mental well-being: A systematic review and meta-analysis. Trauma, Violence, & Abuse, 19(1), 107–122. https://doi.org/10.1177/1524838016637079

Ho, M. Y., Worthington, E. L., Cowden, R. G., Ortega Bechara, A., Chen, Z. J., Gunatirin, E. Y., Joynt, S., Khalanskyi, V. V., Korzhov, H., Kurniati, N. M. T., Rodriguez, N., Salnykova, A. A., Shtanko, L., Tymchenko, S., Voytenko, V. L., Zulkaida, A., Mathur, M. B., & VanderWeele, T. J. (2024). International REACH forgiveness intervention: A multisite randomised controlled trial. BMJ Public Health, 2(1), Article e000072. https://doi.org/10.1136/bmjph-2023-000072

Luchies, L. B., Finkel, E. J., McNulty, J. K., & Kumashiro, M. (2010). The doormat effect: When forgiving erodes self-respect and self-concept clarity. Journal of Personality and Social Psychology, 98(5), 734–749. https://doi.org/10.1037/a0017838

McCullough, M. E., Rachal, K. C., Sandage, S. J., Worthington, E. L., Brown, S. W., & Hight, T. L. (1998). Interpersonal forgiving in close relationships: II. Theoretical elaboration and measurement. Journal of Personality and Social Psychology, 75(6), 1586–1603. https://doi.org/10.1037/0022-3514.75.6.1586

McNulty, J. K. (2011). The dark side of forgiveness: The tendency to forgive predicts continued psychological and physical aggression in marriage. Personality and Social Psychology Bulletin, 37(6), 770–783. https://doi.org/10.1177/0146167211407077

Quinney, B., Zubielevitch, E., & Okimoto, T. G. (2026). Refusing to forgive can have psychological benefits. Journal of Experimental Social Psychology, 122, Article 104848. https://doi.org/10.1016/j.jesp.2025.104848

Rasmussen, K. R., Stackhouse, M., Boon, S. D., Comstock, K., & Ross, R. (2019). Meta-analytic connections between forgiveness and health: The moderating effects of forgiveness-related distinctions. Psychology & Health, 34(5), 515–534. https://doi.org/10.1080/08870446.2018.1545906

Wade, N. G., & Worthington, E. L., Jr. (2005). In search of a common core: A content analysis of interventions to promote forgiveness. Psychotherapy: Theory, Research, Practice, Training, 42(2), 160–177. https://doi.org/10.1037/0033-3204.42.2.160