מחקר: כשהמשפחה משנה את החיים סביב החרדה של הילד

מה הקשר בין התאמה משפחתית לחומרת החרדה אצל ילדים ומתבגרים?

מטרת המחקר

ילד שמפחד לישון לבד מבקש שההורה יישאר לידו. ילדה שחוששת לדבר עם אנשים מבקשת שאמא תענה במקומה. ילד שנמנע ממקום מסוים גורם למשפחה לשנות תוכניות כדי שלא יצטרך להתמודד עם הפחד.

התגובות האלה מובנות. הורים רוצים להפחית את המצוקה של הילד ולעזור לו להרגיש בטוח. אבל כאשר המשפחה משנה שוב ושוב את ההתנהלות שלה סביב החרדה, נוצרת תופעה המכונה "התאמה משפחתית" (Family Accommodation).

המחקר ביקש לבדוק עד כמה רמת ההתאמה המשפחתית קשורה לחומרת החרדה אצל ילדים ומתבגרים, והאם עוצמת הקשר משתנה בהתאם לגיל הילד, לסוג החרדה ולזהות האדם שמדווח על החרדה ועל ההתאמה המשפחתית.

מי החוקרים, מתי ואיפה, ואיך חקרו את המחקר

Iniesta-Sepúlveda ועמיתיה פרסמו בשנת 2021 בכתב העת Child Psychiatry & Human Development מטא אנליזה שכללה 22 מחקרים ובהם 2,353 ילדים ומתבגרים מתחת לגיל 19. הגיל הממוצע של המשתתפים היה 10.2 שנים, ורוב המחקרים התבססו על אוכלוסיות קליניות.

החוקרים בחנו את הקשר בין חומרת החרדה לבין התאמה משפחתית, שכללה התנהגויות שבאמצעותן בני המשפחה שינו את התנהגותם או את שגרת חייהם כדי להפחית את המצוקה של הילד או לסייע לו להימנע ממצבים מעוררי חרדה.

הנתונים נאספו באמצעות שאלונים ודירוגים שמילאו הורים, ילדים ואנשי מקצוע. בשל ההבדלים בין מקורות הדיווח, החוקרים ערכו ניתוחים נפרדים בהתאם לזהות האדם שדיווח על החרדה ועל ההתאמה המשפחתית.

תוצאות

כאשר ההורים דיווחו גם על ההתאמה המשפחתית וגם על חרדת הילד: נמצא קשר חיובי בינוני בין שני המשתנים. ככל שההורים דיווחו שהם משנים יותר את התנהגותם ואת שגרת המשפחה סביב החרדה, הם נטו לדווח גם על חרדה חמורה יותר אצל הילד. עוצמת הקשר הייתה r=0.47. כלומר, מנקודת מבטם של ההורים, התאמה משפחתית רבה יותר הופיעה בדרך כלל לצד חרדה חמורה יותר. התוצאה משקפת בעיקר את האופן שבו ההורים תופסים את המצב המשפחתי ואת חרדת הילד.

כאשר הילדים דיווחו גם על ההתאמה המשפחתית וגם על החרדה שלהם: נמצא קשר דומה בכיוון שלו, אך חלש יותר, בעוצמה של r=0.27. גם ילדים שהרגישו כי בני משפחתם עושים יותר דברים כדי למנוע מהם מצוקה או לעזור להם להימנע, נטו לדווח על חרדה חמורה יותר.

כאשר ההורה דיווח על ההתאמה המשפחתית והילד דיווח על החרדה שלו: הקשר היה חלש מאוד ולא מובהק סטטיסטית, בעוצמה של r=0.10. במילים פשוטות, הידיעה שהורה דיווח על התאמה משפחתית רבה יותר לא אפשרה לנבא באופן מהימן שהילד עצמו ידווח על חרדה חמורה יותר. תוצאה זאת מצביעה על כך שההורה והילד עשויים לחוות ולהעריך את המצב באופן שונה. ההורה רואה כמה המשפחה משנה את התנהלותה סביב החרדה, ואילו הילד מדווח על החוויה הפנימית שלו, שאינה תמיד גלויה להורה או נחווית באותה עוצמה.

סוג החרדה היה קשור לעוצמת הקשר: הקשר בין התאמה משפחתית לבין חומרת החרדה היה חזק יותר במחקרים שכללו שיעור גבוה יותר של ילדים עם חרדת פרידה, וחלש יותר במחקרים שכללו שיעור גבוה יותר של ילדים עם אילמות סלקטיבית.

חשוב לדייק: המטא אנליזה מצאה קשר בין התאמה משפחתית לבין חומרת החרדה, אך אינה מוכיחה שההתאמה המשפחתית גורמת לחרדה. ייתכן שחרדה חמורה יותר גורמת למשפחה לבצע יותר התאמות, ייתכן שההתאמות משפיעות על החרדה, וייתכן ששני התהליכים משפיעים זה על זה. נוסף על כך, ההבדלים בין דיווחי ההורים לדיווחי הילדים מראים שהתמונה תלויה גם בנקודת המבט של המדווח.

יישום בפועל

המסר המקצועי שאני לוקחת מהמחקר אינו שהורים צריכים להפסיק מיד כל עזרה או התאמה. התאמות רבות נולדות מתוך אהבה, דאגה ורצון אמיתי להקל על הילד.

עם זאת, כדאי לבדוק אם העזרה מאפשרת לילד להתמודד, או שהיא מסירה ממנו פעם אחר פעם את הצורך לפגוש את החרדה. יש הבדל בין נוכחות תומכת בזמן שהילד עושה צעד קשה, לבין עשיית הצעד במקומו או ארגון החיים כך שלעולם לא יצטרך להתמודד אתו.

חשוב גם לא למהר להסתמך רק על נקודת מבט אחת. המחקר מצא פערים בין דיווחי ההורים לדיווחי הילדים. לכן, הערכה טובה צריכה לברר גם מה ההורים משנים או עושים בגלל החרדה וגם כיצד הילד עצמו חווה את המצוקה ואת העזרה שהוא מקבל.

מסקנה

אם התחברתם למחקר, השבוע נסו לזהות התאמה משפחתית אחת שחוזרת אצלכם: מצב שאתם נמנעים ממנו, פעולה שאתם עושים במקום הילד או שינוי קבוע בשגרה שנועד להפחית את החרדה.

בשלב הראשון אל תמהרו לשנות דבר. שאלו את עצמכם: האם העזרה הזאת מאפשרת לילד להתקרב בהדרגה למה שמפחיד אותו, או שהיא משאירה את החרדה כמנהלת הקבועה של ההתנהלות המשפחתית?

אם במשפחתכם יש התאמות רבות סביב החרדה של הילד או המתבגר, והוא אינו מעוניין או אינו מוכן להשתתף בטיפול, חשוב לדעת שאתם עדיין יכולים לקבל עזרה. אפשר לשקול טיפול בגישת SPACE, ראשי תיבות של Supportive Parenting for Anxious Childhood Emotions. זוהי גישה טיפולית ממוקדת הורים: ההורים משתתפים בפגישות, וברוב המקרים הילד או המתבגר אינו נדרש להגיע. במסגרת הטיפול ההורים לומדים להגיב לחרדה באופן תומך, ובמקביל לצמצם בהדרגה ובאופן מתוכנן את ההתאמות המשפחתיות.