מחקר: איך חשיפה עצמית משפיעה על תחושת הקרבה בין אנשים זרים

Choi & Toma, 2022 | Communication Studies

מה גורם לנו להרגיש שמישהו שפגשנו זה עתה באמת מקשיב לנו, מבין אותנו ומגיב אלינו? מינה צ'וי וקטלינה תומה ביקשו לבדוק האם התחושה הזאת תלויה רק באופן שבו האדם שמולנו מגיב, או שגם למה שאנחנו בוחרים לספר על עצמנו יש חלק ביצירתה.

מטרת המחקר

מה גורם לנו להרגיש שמישהו שפגשנו זה עתה באמת מקשיב לנו, מבין אותנו ומגיב אלינו?

מינה צ'וי וקטלינה תומה ביקשו לבדוק האם התחושה הזאת תלויה רק באופן שבו האדם שמולנו מגיב, או שגם למה שאנחנו בוחרים לספר על עצמנו יש חלק ביצירתה.

באופן מדויק יותר, הן בדקו האם חשיפה עצמית הכוללת תוכן אישי ומשמעותי יותר גורמת לאדם לתפוס את בן השיח כקשוב ומגיב יותר, גם כאשר רמת התגובה שלו נשארת קבועה, והאם תפיסה זו קשורה לתחושת אינטימיות גבוהה יותר.

מי החוקרות, מתי ואיפה, ואיך חקרו את המחקר

המחקר נערך על ידי Mina Choi ו־Catalina L. Toma ופורסם בשנת 2022 בכתב העת Communication Studies. השתתפו בו 253 סטודנטים מאוניברסיטה גדולה במערב התיכון של ארצות הברית. גילם הממוצע היה כ־20, וכ־72% מהם היו נשים.

המשתתפים ניהלו שיחה עם אישה שלא הכירו קודם, פנים אל פנים או באמצעות צ'אט כתוב. במהלך השיחה הם התבקשו לענות על שאלות ברמות שונות של חשיפה עצמית. חלק מהשאלות עסקו בתוכן אישי ומשמעותי, כמו הפחד הגדול ביותר שלהם או ההישג הגדול ביותר בחייהם, ואחרות עסקו בנושאים שטחיים יותר, כמו מזג האוויר המועדף עליהם או מאכל שאינם אוהבים.

בת הזוג לשיחה הייתה למעשה חברה בצוות המחקר, שהוכשרה להגיב באופן מתון ועקבי בכל תנאי הניסוי. כך יכלו החוקרות לבדוק כיצד רמת החשיפה של המשתתפים השפיעה על האופן שבו הם תפסו את תגובתה, גם כאשר התגובה עצמה נשארה דומה.

בסיום השיחה נמדדו תחושת הקשב והתגובתיות שיוחסה לבת השיח ותחושת האינטימיות שנוצרה במהלך המפגש.

למאמר המלא ולפרטי המחקר: https://doi.org/10.1080/10510974.2022.2084429

תוצאות

חשיפה אישית יותר הגבירה את תחושת התגובתיות: משתתפים שענו על שאלות אישיות ומשמעותיות יותר תפסו את בת השיח כקשובה, מבינה ומגיבה יותר, אף שרמת התגובה שלה נשמרה קבועה.

תחושת התגובתיות הייתה קשורה לאינטימיות: ככל שהמשתתפים הרגישו שבת השיח קשובה ומגיבה אליהם יותר, כך הם דיווחו על תחושת אינטימיות גבוהה יותר במהלך השיחה.

התהליך עבר דרך תפיסת האדם שמולנו: הניתוח הראה כי החשיפה האישית יותר הייתה קשורה לאינטימיות דרך העלייה בתחושת התגובתיות. כלומר, החשיפה לא יצרה קרבה באופן ישיר ופשוט. היא השפיעה על האופן שבו המשתתפים פירשו את תגובתה של בת השיח, ודרך הפרשנות הזאת התחזקה תחושת הקרבה.

תוכן חיובי או שלילי לא שינה את התהליך: לא נמצא הבדל מובהק בין חשיפה אישית שעסקה בתוכן חיובי לבין חשיפה שעסקה בתוכן שלילי. מידת האישיות והמשמעות של הדברים הייתה חשובה יותר מהשאלה אם הם היו חיוביים או שליליים.

חשוב לדייק: האפקט של רמת החשיפה על תפיסת התגובתיות היה מובהק אך מתון. נוסף לכך, המחקר בחן מפגש קצר בין סטודנטים זרים, כאשר כל בנות השיח מטעם המחקר היו נשים והגיבו ברמה מתונה וקבועה. לכן אי אפשר להסיק ממנו שאותה תנועה תתרחש באותה צורה ביחסים קרובים, מול אדם שאינו מגיב או בכל סוג של חשיפה אישית.

יישום בפועל

מבחינתי, המחקר הזה מאיר משהו עדין וחשוב: כאשר אנחנו משתפים רק עובדות, האדם שמולנו יכול להכיר את פרטי הסיפור שלנו. כאשר אנחנו מרשים לעצמנו לשתף גם משהו אישי ומשמעותי יותר, אנחנו עשויים לחוות את המפגש עצמו אחרת.

עם זאת, המחקר אינו אומר שככל שנחשוף יותר, כך בהכרח נהיה קרובים יותר. הוא גם לא מציע לחשוף הכול בפני כל אדם. הוא בחן חשיפה מדודה בתוך שיחה מובנית ובטוחה יחסית.

אני לוקחת ממנו בעיקר את ההבנה שהבחירה שלנו להביא לשיחה חלק אישי ואמיתי יותר יכולה להשפיע על התחושה שמישהו באמת נמצא איתנו, ודרך זה לייצר קרבה.

חשוב גם להבחין בין חשיפה עצמית לבין הצפה. חשיפה יכולה להיות מדויקת, מותאמת לקשר ולהתרחש בהדרגה. היא אינה מחייבת לספר את הפרטים הכואבים או האינטימיים ביותר, אלא להסכים להיות מעט פחות מוסתרים בתוך מפגש שבו קיימת תחושת ביטחון.

מסקנה

חשבו על שיחה אחת מהזמן האחרון שבה סיפרתם מה קרה, אבל לא ממש שיתפתם איך הדבר נחווה עבורכם.

מה הייתם בוחרים לומר אילו הרשיתם לעצמכם להביא אל השיחה עוד שכבה אחת, מעט אישית ואמיתית יותר?