מחקר: האם סליחה היא רק מחווה יפה, או שיש לה השפעה ממשית על הבריאות הנפשית?

בונטה, מולינרו, סנדרה וגונזלס דה אברו (2025)

מטרת המחקר

הרבה פעמים סליחה נתפסת כמחווה יפה, כמעשה מוסרי או ערכי בלבד, ולא תמיד ברור עד כמה יש לה השפעה ממשית על הבריאות הנפשית שלנו. מחקר מהשנה האחרונה בדק בדיוק את השאלה הזאת: האם רמת הסליחה של אדם קשורה בפועל למדדים כמו הערכה עצמית, תקווה, דיכאון, חרדה, מתח וכעס.

מי החוקרים, מתי ואיפה, ואיך חקרו את המחקר

המחקר נערך על ידי צוות חוקרות מאוניברסיטת פרנסיסקו דה ויטוריה במדריד, ספרד, בונטה, מולינרו, סנדרה וגונזלס דה אברו, ופורסם באוקטובר 2025 בכתב העת Frontiers in Psychology. החוקרות בדקו כמעט 500 סטודנטים באמצעות שאלונים שבחנו את רמת הסליחה שלהם, כלומר עד כמה הם נוטים באופן כללי לשחרר כעס וטינה כלפי מי שפגע בהם או כלפי עצמם, לצד מדדים של הערכה עצמית, תקווה, דיכאון, חרדה, מתח וכעס.

תוצאות

נמצא קשר מובהק בין רמת הסליחה למדדי הרווחה הנפשית. ככל שרמת הסליחה הייתה גבוהה יותר, כלומר ככל שהנטייה לשחרר כעס וטינה הייתה חזקה יותר, כך רמות ההערכה העצמית והתקווה היו גבוהות יותר, ולעומת זאת רמות הדיכאון, החרדה, המתח והכעס היו נמוכות יותר.

מה שמעניין כאן הוא שהקשר לא הצטמצם לרגש אחד בודד. סליחה נמצאה קשורה בו זמנית גם למה שאנחנו יכולים לכנות "צד החוסן", הערכה עצמית ותקווה, וגם ל"צד המצוקה", דיכאון, חרדה, מתח וכעס. כלומר, מדובר לא רק בהפחתת רגש שלילי, אלא במקביל גם בחיזוק ממשי של תחושת הערך העצמי והאמונה שדברים יכולים להשתפר.

הממצא הזה מחזק רעיון שלרוב נשמע אינטואיטיבי אך קשה להוכיח, שכעס וטינה שלא משתחררים לא נשארים סטטיים, הם קשורים לאורך זמן להחמרה במדדים רגשיים שונים. במילים אחרות, סליחה לא רק "משחררת" את מי שסלח באופן מטאפורי, היא קשורה ישירות למדדים ממשיים ומדידים של רווחה נפשית.

יישום בפועל

סליחה היא מיומנות שאפשר וכדאי ללמד, לא תכונת אופי שיש או אין. כשילד או מתבגר מחזיק בכעס או בטינה, כלפי חבר, אח, או אפילו כלפי עצמו, זה לא תמיד ילך לבד, וזה גם לא משהו שכדאי לצפות שיקרה מעצמו רק מתוך אמירה כללית של "תסלח לו כבר".

אפשר לעזור לילד לתרגל את זה בשלבים ברורים. השלב הראשון הוא לזהות את הרגש בעצמו, לתת לכעס או לפגיעה שם ומקום, בלי למהר לדלג הישר ל"תשחרר את זה". השלב השני הוא לתת לרגש את המקום שמגיע לו, כלומר להכיר בכך שהפגיעה אמיתית ולגיטימית לפני שמדברים על שחרור שלה. רק אחר כך מגיע השלב השלישי, שבו הילד בוחר בעצמו מתי ואיך לשחרר את הכעס, במקום שהשחרור ייכפה עליו מבחוץ.

חשוב להדגיש להורים שהמטרה של סליחה כזאת היא לא רק טובת הצד השני, למשל להשלים עם חבר או עם אח, אלא בעיקר טובתו של הילד עצמו. ילד שלומד לשחרר כעס וטינה בונה לעצמו כלי פנימי לרוגע, שיהיה שימושי הרבה מעבר לאירוע הספציפי שגרם לכעס.

מסקנה

המחקר מזכיר לנו שסליחה היא לא רק עניין שבין שני אנשים, היא קשורה ישירות למה שקורה בפנים, להערכה העצמית, לתקווה, ולרמת המתח והחרדה שאנחנו נושאים איתנו. כשאנחנו מלמדים את הילדים שלנו לסלוח, בעצם אנחנו מלמדים אותם כלי אמיתי לשמירה על הרוגע והחוסן הנפשי שלהם.

בפעם הבאה שילד שלכם מחזיק בכעס כלפי מישהו, ואולי גם כלפי עצמו, זה רגע טוב לשאול לא רק "מתי תסלח לו", אלא "מה יקרה לך אם תבחר לשחרר את זה". התשובה לשאלה הזאת היא בדיוק המקום שבו המחקר הזה נוגע.