מבצע פרידה מרומי ל־24 שעות

אני והדר לא נסענו לבד לחו"ל מאז שנולדו הילדים.

וכשיש בבית ילדה עם צרכים מיוחדים, גם נסיעה של 24 שעות היא לא בדיוק "קופצים לקפריסין וחוזרים". אני קראתי לזה עוד לפני שיצאנו: “מבצע פרידה מרומי ל־24 שעות”.

ואשכרה, זה היה מבצע.

הכול תוכנן.

מי יקבל את רומי כשהיא יורדת מהמונית, מי יהיה איתה אחר הצהריים, מי יהיה זמין אם יהיה צורך בעזרה. סבתא חיה אפילו הגיעה מראש כדי ללמוד איך מכינים את התרופות ולהכיר בדיוק מה צריך לעשות ואיך.

והייתה עוד שאלה שהעסיקה אותנו מאוד:

מתי מספרים לרומי שאנחנו נוסעים? ומה מספרים?

במקרה שלה החלטנו לא לספר מראש.

לא כי זו הדרך הנכונה לכל ילד, ולא כי אני חושבת שלא צריך להכין ילדים לקראת דברים שעומדים לקרות. להפך, זו שאלה שעולה אצלי לא מעט בקליניקה.

אבל אנחנו מכירים את רומי.

ידיעה מוקדמת שאנחנו טסים הייתה עלולה לגרום לה להיתקע על זה במשך כל היום. לשאול שוב ושוב, לחשוב על זה, לרצות לבוא איתנו, להתרגש מהטיסה עצמה. רומי כל כך אוהבת לטוס, שמדי פעם היא פשוט מכינה לעצמה מזוודה לחו”ל.

במקום לעזור לה להתכונן, במקרה שלה הידיעה הייתה עלולה רק להאריך את הזמן שבו היא מוצפת ובחרדה.

אז החלטנו שסבא יספר לה כשהיא תחזור באותו יום בשעה 16:00 מהמועדונית. הוא יגיד לה שנסענו לכנס לימודים בתל אביב ושמחר אנחנו חוזרים. כנס הוא משהו מוכר שהיא כבר מכירה, פחות מסעיר ומלהיב מטיסה. עדכנו גם את כל מי שיהיה איתה, כדי שכולם ידעו מה לומר.

אפילו בבוקר, כשנפרדנו, היה לי קשה לא לומר לה.

אבל יצאנו.

24 שעות מתחילות

אחת השאלות שהיו לי לפני הנסיעה הייתה איך אני ארגיש כשאהיה רחוקה ממנה.

והופתעתי לגלות שאני בסדר.

באמת בסדר.

לא הרגשתי אשמה. לא הרגשתי שאני עושה משהו שאסור לי לעשות. הייתי נקייה מזה.

רומי הגיעה הביתה בסביבות ארבע אחר הצהריים. הרגשתי מתח. איך היא תהיה? איך היא תגיב?

ב־16:44 אבא שלי כבר שלח לי הודעה שהיא בסדר.

עברו בסך הכול 44 דקות.

“מזל שיש ביניהם קשר כל כך טוב”, חשבתי.

ופתאום יכולתי להסתכל על כל ההפקה הזאת מהצד.

אנחנו נוסעים לפחות מיממה, וכמה אנשים, מחשבה ותכנון נדרשו כדי שזה יוכל לקרות.

דברים שלא תמיד רואים מאחורי משפחה שמגדלת ילדה עם צרכים מיוחדים.

ואז הגיע סטינג

אחת הסיבות לנסיעה הייתה להגשים חלום. לראות הופעה של זמר בחו”ל.

סטינג. מכירים? “Every move you make…”

הוא שר מצוין. באמת.

ובכל זאת, יצאתי מההופעה מאוכזבת.

היה חם, לח, צפוף ולא היה אוויר. הגענו מוקדם מדי, חיכינו המון זמן, וכשההופעה סוף סוף התחילה, גיליתי שעבורי החוויה פשוט מאכזבת.

הלכתי לישון עם האכזבה הזאת.

התבאסתי ואפילו קצת התביישתי.

כל ההפקה שעשינו, כל המאמץ, ואני מאוכזבת?

ובבוקר המשכתי להתווכח עם האכזבה שלי.

איך אני יכולה להתבאס?

נסענו במיוחד לקפריסין. הדר קנה לנו כרטיסים. רצינו את זה. זו הייתה אמורה להיות אחת החוויות שאנחנו מסמנים לעצמנו לקראת גיל 50.

אז מה עכשיו אני מתלוננת?

אבל אז עשיתי משהו פשוט.

אמרתי את זה בקול.

סיפרתי להדר שהתבאסתי. שהתאכזבתי. ושאני מתבאסת שאני מאוכזבת.

והוא הקשיב.

ובאותו רגע האכזבה קטנה.

כמו קסם. ממש כמו קסם.

הלגיטימציה שקיבלתי לרגש שלי הורידה את העוצמה שלו.

וגם הדר שיתף אותי בחוויה שלו. גם לו היה חם, צפוף ומחניק.

ודווקא מהרגע שנתתי לאכזבה מקום, היא התחילה לתפוס פחות מקום.

בחזרה לשדה התעופה דיברנו עם נהג המונית. כשהוא שמע שהיינו בהופעה של סטינג, הוא סיפר שחברים שלו דיברו על הופעה באוגוסט ואמרו משהו בסגנון: “אין מצב. בחום הזה?”

והיה מפתיע לגלות כמה המשפט הקטן הזה הרגיע אותי.

קיבלתי עוד אישור לחוויה שלי.

לא הייתי כפויה טובה ולא הייתי צריכה לשכנע את עצמי שנהניתי יותר ממה שנהניתי.

היה לי חם, צפוף, בלי אוויר ולא נעים. אלה חלקים מהחוויה. אי אפשר למחוק אותם ולהחליט שבגלל שזו הייתה הופעה של סטינג אני חייבת להגיד “וואו”.

ומה היה חסר לי שם?

בשיחה עם הדר נזכרתי בהופעה אחרת שהייתי בה, של רובי ויליאמס כשהגיע לארץ.

אני זוכרת אותה כהופעה מדהימה.

ולא רק בגלל השירים.

רובי דיבר עם הקהל. הוא סיפר על עצמו, על התקופות הקשות, על מה שקרה בתוך הלהקה, על הקנאה, על ההתפרקות ועל הסמים.

הוא חשף גם חלקים לא יפים ולא מושלמים בעצמו.

אני ואחותי עפנו עליו.

וסטינג?

שר נפלא.

אבל כמעט לא דיבר.

ופתאום הבנתי מה היה שם עם רובי ולא היה לי עם סטינג.

הרגשתי שאני מכירה אותו קצת. שהוא נתן לנו לראות לא רק את הזמר, אלא גם את האדם.

והחשיפה הזאת יצרה קרבה.

היה לי חסר קשר עם הזמר. וזה היה עוד חלק באכזבה שלי מההופעה.

ומה שמעניין הוא שרק כמה שעות קודם חוויתי משהו דומה בעצמי.

כל עוד החזקתי את האכזבה בתוכי וניסיתי להסביר לעצמי למה אני לא אמורה להרגיש אותה, היא ישבה עליי.

כששיתפתי, נוצרה קרבה.

וכשקיבלתי תיקוף, הגיעה הקלה.

מעניין שגם המחקר מכיר את התנועה הזאת. Choi ו־Toma מצאו ב־2022 שחשיפה עצמית אישית יותר יכולה להגביר את התחושה שהאדם שמולנו באמת קשוב ומגיב אלינו, ודרך זה גם את תחושת האינטימיות.

(למי שמעניין אותה לדעת איך בדיוק בדקו את זה ומה מצאו, כתבתי על המחקר בהרחבה באתר.)

יש משהו מאוד מפתה בלהגיד “הכול בסדר”.

אבל דווקא ברגע שבו העזתי להגיד שלא היה לי בסדר, מישהו אחר יכול היה לפגוש אותי שם.

ואז הגיע המאוורר

בדרך חזרה ישבנו בתחנת הרכבת בחיפה.

ומעלינו היה מאוורר ענק.

אוויר.

איזה אושר.

הדר הסתכל עליו ואמר:

“אם היה מאוורר כזה מעלינו בהופעה, זה היה משנה הכול.”

וצחקתי.

כי הוא צדק.

כל כך הרבה מחשבות על ציפיות, אכזבה והגשמת חלומות, ויכול להיות שמאוורר אחד היה משנה את כל החוויה.

אנחנו מחפשים הסברים גדולים למה שאנחנו מרגישים, אבל במקרה הזה היה גם הסבר פשוט מאוד.

התנאים פשוט לא היו טובים.

וכשאין אוויר, זה פחות.

פשוט פחות.

“שברנו את המחסום”

ואז, בדרך הביתה, הדר אמר משהו ששינה שוב את הדרך שבה הסתכלתי על כל ה־24 שעות האלה.

“נכון, ההופעה הייתה לא משהו, התנאים על הפנים, אבל הכי חשוב ששברנו את המחסום.”

הוא הסתכל עליי ואמר:

“את היית מאמינה לפני לא הרבה זמן שנעשה את זה? שנעלה על מטוס, אפילו רק ל־24 שעות, ונשאיר את רומי בבית?”

“ניפצנו תקרת זכוכית.”

והוא צדק.

אבל אז חשבתי על עוד משהו.

לא רק אנחנו.

גם רומי.

כהורים, אנחנו עסוקים הרבה בשאלה:

האם אנחנו מסוגלים לשחרר?

אבל בתוך השאלה הזאת מסתתרת עוד שאלה:

האם אנחנו מאפשרים לילד שלנו לגלות שגם הוא מסוגל?

יצאנו ל־24 שעות.

אנחנו גילינו שאנחנו יכולים להיות רחוקים.

ורומי גילתה שהיא יכולה להיות בלעדינו.

לא זרקנו אף אחד למים.

הכנו. תכננו. בנינו סביבה שלמה שתתמוך בה. התאמנו את הדרך אליה.

אבל בסוף, היינו צריכים גם לצאת מהדלת.

ואז חזרתי הביתה

נכנסתי הביתה והייתה התרגשות גדולה.

ממש גדולה.

שלי ושלה.

הרבה חיבוקים.

הרבה נשיקות.

היה ברור שהתגעגענו.

ולא הרבה זמן אחר כך כבר יצאנו יחד לפעילות אחר הצהריים, אחת משלל פעילויות אוגוסט שיש באזור.

וזהו.

החיים המשיכו.

אולי דווקא זה היה הרגע שסגר בשבילי את כל המסע.

לא קרה אסון.

גם לא קרה נס.

נסענו.

היא נשארה.

התגעגענו.

חזרנו.

התחבקנו.

והמשכנו לחיות.

רק שעכשיו, בתוך הסיפור המשפחתי שלנו, יש עוד זיכרון אחד שלא היה שם קודם:

כבר עשינו את זה.

אנחנו מסוגלים.

והיא מסוגלת.