מחקר: תחושת מסוגלות הורית בזמן מלחמה, הורים לילדים עם אוטיזם
מטרת המחקר
הורים לילדים עם אוטיזם מתמודדים כבר בשגרה עם עומס רגשי ומעשי משמעותי. החוקרות ביקשו לשמוע מהם עצמם מה עובר עליהם כהורים לילד עם אוטיזם בגיל הרך בזמן מלחמת חרבות ברזל, ובאיזו מידה תחושת המסוגלות שלהם כהורים מושפעת מהמצב.
מי החוקרים, מתי ואיפה, ואיך חקרו את המחקר
המחקר נערך על ידי בכר-כץ, גור, שניצר-מאירוביץ' ואריאל, ופורסם ב-2025 בכתב העת "חוקרים @ הגיל הרך" של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט. במחקר רואיינו 12 הורים (11 אימהות ואב אחד) לילדים עם אוטיזם בגילי 2 עד 6, ברחבי מרכז הארץ והצפון. הראיונות נותחו בשיטה איכותנית, ומתוכם עלו חמש תמות מרכזיות בחוויית ההורות בזמן המלחמה.
תוצאות
מצב רגשי קשה כמעט אצל כל ההורים: רוב ההורים תיארו חרדה, מצוקה ופחד משמעותיים בעקבות המלחמה, ותחושה שהמצב מציף אותם.
ירידה בתחושת המסוגלות ההורית: ההורים דיווחו שתחושת המסוגלות שלהם כהורים ירדה במהלך המלחמה, והם חשו קושי רב יותר להכיל את הילד ולהגיב אליו כפי שהיו רוצים.
היעדר תמיכה מהסביבה: רוב ההורים תיארו תחושה של חוסר עזרה מהקהילה ומהמשפחה המורחבת, למעט מקרים בודדים של תמיכה מצוות הגן.
קשר בין המצב הרגשי של ההורה לתפקוד ההורי: ההורים עצמם קישרו בין המצוקה הנפשית שלהם לבין הקושי שלהם להבין ולהכיל את הילד, מה שמחזק את התובנה שמצב ההורה משפיע ישירות על היכולת שלו לתפקד עבור הילד.
יישום בפועל
הממצא הזה לא נשאר רק בהקשר של מלחמה, הוא מדבר בעצם על כל תקופה שבה הורה נמצא בעומס ובשחיקה, בין אם זה בעקבות אירוע חריג ובין אם זו סתם תקופה עמוסה של החיים. גם בלי מלחמה, יש שבועות שבהם ההורה מותש, והמצב הזה משפיע ישירות על תחושת המסוגלות שלו ועל היכולת שלו להיות נוכח עבור הילד. מצוקה מתמשכת מרוקנת משאבים, ותחושת המסוגלות לא חוזרת מעצמה, היא דורשת גם טעינה מחדש, לא רק ויתור על ציפיות. במקום לדרוש מעצמכם לתפקד כמו ביום הכי טוב שלכם, יש כאן הזמנה כפולה: להתייחס לעצמכם באותה חמלה שהייתם נותנים לחבר טוב שנמצא בתקופה עמוסה, ולזהות מה בפועל מטעין אתכם מחדש, כל אחד לפי מה שעובד אצלו, ולתת לזה מקום אמיתי בשגרה, לא כמותרות. תחושת המסוגלות גם לא חוזרת מלחץ פנימי או מביקורת עצמית, "אני צריכה להתאפס", היא חוזרת דווקא מרגעים קטנים של הצלחה מוחשית: לזהות פעולה אחת ביום שכן הצלחתם בה עם הילד, גם ברגע שחוק ועמוס, ולתת לעצמכם קרדיט עליה. מסוגלות הורית נבנית מהצטברות של רגעים כאלה ומדאגה עקבית למשאבים שלכם עצמכם, לא מציפייה לחזור להיות "ההורה המושלם" בבת אחת, בין אם מדובר בתקופת משבר ובין אם זו פשוט שגרה תובענית.
מסקנה
תחושת המסוגלות נבנית מהוכחות קטנות שאתם אוספים לעצמכם. במקום למדוד את עצמכם מול "ההורה שהייתי לפני", נסו כל יום לשים לב לרגע אחד קטן שבו כן הצלחתם עם הילד, ולומר לעצמכם את זה בקול, "זה עבד", "זה היה נכון". זו לא הרגשה שמחכים לה, היא נאספת בפעולה. ככל שתאספו יותר רגעים כאלה, תחושת המסוגלות שלכם כהורים תתחזק מעצמה, גם בלי שהמצב עצמו ישתנה.
תגובות