ריצוי - חלק 4: זיהיתי שאני מרצה. איך מתחילים להשתנות?
במאמרים הקודמים ניסינו להבין מהו ריצוי, מאיפה הוא יכול להתפתח, איך הוא נראה לאורך החיים ומה המחיר שאנחנו עלולים לשלם עליו.
ועכשיו מגיעה השאלה המתבקשת:
אם זיהיתי את עצמי בתוך הדברים האלה, מה אני עושה עם זה?
אני רוצה להתחיל דווקא במה שלא צריך לעשות.
המטרה אינה להפוך מאדם שמתחשב באחרים לאדם שלא אכפת לו מאף אחד. היא גם לא לעבור מ”כן” אוטומטי ל”לא” אוטומטי.
התחשבות, נדיבות, גמישות והיכולת לראות את האדם שמולי הן תכונות חשובות. הבעיה מתחילה כשהן כבר לא מרגישות כמו בחירה.
כשאני אומרת כן כי אני לא מצליחה לומר לא.
כשאני מוותרת כי קשה לי לשאת אכזבה.
כשאני שותקת כי האפשרות שמישהו יכעס עליי מרגישה מאיימת מדי.
השינוי אינו להפסיק לראות את האחר.
השינוי הוא להתחיל לראות גם אותי.
הצעד הראשון: לזהות
קשה לשנות דפוס שאנחנו אפילו לא שמים לב שהוא מתרחש.
ריצוי יכול להיות כל כך אוטומטי, עד שלפעמים ה”כן” יוצא מהפה עוד לפני שהספקנו לשאול את עצמנו אם אנחנו בכלל רוצים.
לכן הצעד הראשון אינו בהכרח לומר “לא”.
הוא לשים לב.
באילו מצבים אני מרצה?
מול מי?
מה קורה לי רגע לפני שאני אומרת כן?
מה אני מרגישה בגוף?
ומה אני חוששת שיקרה אם אגיד לא?
עצם הזיהוי מתחיל ליצור מרווח קטן בין הבקשה של האדם שמולי לבין התגובה האוטומטית שלי.
לא חייבים לענות מיד
אחד הדברים הפשוטים שאפשר להתחיל לתרגל הוא לא לתת תשובה מיד.
במקום “כן, בטח”, אפשר לומר:
“אני אבדוק ואחזור אליך.”
“תן לי לחשוב על זה.”
“אני רוצה לבדוק אם זה מסתדר לי.”
המשפטים האלה לא אומרים כן ולא אומרים לא.
הם פשוט נותנים לנו זמן לבדוק מה אנחנו באמת רוצים.
עבור אדם שרגיל להתאים את עצמו במהירות לאחרים, ההשהיה הקטנה הזאת יכולה להיות משמעותית.
להתחיל לשאול: ומה אני רוצה?
אם התרגלתי במשך שנים לזהות במהירות מה אחרים צריכים ממני, כדאי להתחיל להפנות חלק מהקשב הזה גם פנימה.
מה אני רוצה?
מה מתאים לי?
האם יש לי כוח לזה?
האם אני באמת רוצה להסכים, או שאני מפחדת לסרב?
ואם אף אחד לא היה נעלב מהתשובה שלי, במה הייתי בוחרת?
לא תמיד תהיה לנו תשובה ברורה. המטרה אינה להגיע מיד לוודאות, אלא להתחיל להכניס גם את עצמנו לתוך מערכת השיקולים.
לבדוק מה כל כך מפחיד ב”לא”
אחד הדברים המעניינים בריצוי הוא שלעיתים הקושי אינו בעצם אמירת ה”לא”, אלא במה שאנחנו מאמינים שיקרה אחריה.
היא תיעלב.
הוא יכעס.
יחשבו שאני אנוכית.
היא תתרחק ממני.
אני אהיה בת לא טובה.
אני אהיה חברה לא טובה.
אולי לא יאהבו אותי.
כדאי לעצור ולבדוק את התחזית הזאת.
אם אגיד לא, מה אני חושבת שיקרה?
לא כדי לשכנע את עצמי ששום דבר רע לא יקרה. האדם שמולי באמת יכול להתאכזב. הוא יכול אפילו לכעוס.
השאלה היא האם אני יכולה ללמוד לשאת את זה בלי למהר למחוק את הגבול שהצבתי.
להתחיל בקטן
לא חייבים להתחיל דווקא מול האדם שהכי קשה לנו להציב מולו גבול.
אפשר להתחיל במקומות שבהם המחיר הרגשי נמוך יותר.
להגיד איזו מסעדה אני מעדיפה.
לבקש שעה אחרת לפגישה.
לא להתנצל על משהו שלא דורש התנצלות.
להגיד “היום לא מתאים לי”.
לבטא העדפה גם כשאני יודעת שהאדם שמולי מעדיף משהו אחר.
המטרה אינה להצליח תמיד. המטרה היא להתחיל לחוות שאפשר להביא גם את הרצון שלי לתוך מערכת יחסים.
ומה עושים עם האשמה?
זה אולי אחד החלקים החשובים ביותר.
אנשים שמתחילים להציב גבולות מצפים לעיתים להרגיש מיד טוב יותר.
אבל אפשר להציב גבול נכון ולהרגיש אחריו נורא.
אשמה אינה בהכרח סימן שעשיתי משהו לא בסדר.
אם במשך שנים למדתי שלהיות “בסדר” פירושו לא לאכזב אחרים, ברור שאכזבה של אדם אחר יכולה לעורר בי אי נוחות גם כשלא עשיתי שום דבר פסול.
לכן חלק מהשינוי הוא לא רק ללמוד לומר “לא”.
הוא ללמוד להישאר עם התחושה שמגיעה אחריו, בלי למהר לבטל את הגבול רק כדי להרגיש שוב בסדר.
ומתי כדאי לשקול טיפול?
לא כל אדם שמזהה בעצמו ריצוי זקוק לטיפול.
אבל אם הריצוי מנהל חלקים משמעותיים מהחיים, אם קשה מאוד להציב גבולות גם כשמשלמים על כך מחיר, אם מערכות יחסים בנויות שוב ושוב סביב ויתור עצמי, או אם עצם האפשרות לאכזב אדם אחר מעוררת חרדה או אשמה שקשה לשאת, טיפול יכול להיות מקום טוב להבין את הדפוס ולעבוד עליו.
בטיפול אפשר לבדוק לא רק איך לומר “לא”, אלא מה הופך את ה”לא” הזה לכל כך קשה.
מה אני מאמינה שיקרה אם אבחר בעצמי?
מה למדתי לאורך החיים על כעס, אכזבה וקונפליקט?
איך אני יכולה להישאר בקשר עם אנשים שחשובים לי בלי לוותר שוב ושוב על עצמי?
המטרה אינה להפוך לפחות רגישה לאחרים.
המטרה היא לבנות יותר חופש בתוך מערכות היחסים שלנו.
שלוש מחשבות לקחת איתנו
ריצוי הוא לא נחמדות.אפשר להיות אדם נדיב ומתחשב ועדיין לדעת לומר לא.
לריצוי יש סיבה.במקום לכעוס על עצמנו, כדאי להיות סקרנים לגבי מה אנחנו מנסים למנוע או לשמור עליו.
כדאי לבדוק את המחיר.לא כל ויתור דורש שינוי. השאלה היא מה הריצוי נותן לנו ומה הוא עולה לנו.
ואולי זו השאלה שאני רוצה להשאיר איתכם בסוף הסדרה הזאת:
כשאני אומרת “כן”, האם באמת בחרתי בו, או שפשוט לא הרגשתי חופשייה לומר “לא”?
תגובות