ריצוי - חלק 1: איך יודעים אם אני מרצה, ומאיפה זה מגיע?

מה ההבדל בין ריצוי להתחשבות? מה המחקר מתכוון כשהוא מדבר על "השתקת העצמי", ואיך אנחנו לומדים להתאים את עצמנו לאחרים?

פתיחה

אני זוכרת את אחת המטופלות הראשונות שלי, אי שם בשנת 2009.

בתחילת הדרך עוד טיפלתי בחדר קטן בקראוון בקיבוץ. ישבנו שם יום אחד והיא סיפרה לי שבאותו שבוע היא הכינה שש עוגות.

שש.

היא בכלל לא רצתה להכין אותן.

אבל לכל אחת מהעוגות היה מישהו שהיה צריך אותה. מישהו ביקש. למישהו הייתה סיבה טובה. מישהו ישמח. ומולה עמדה שוב ושוב אותה משימה שהיא לא הצליחה לעשות:

להגיד “לא”.

עברו מאז הרבה שנים, אבל אני עדיין זוכרת את שש העוגות האלה.

אולי מפני שהן מספרות משהו מאוד פשוט על ריצוי,

שריצוי יכול להיראות כמו להכין שש עוגות,

כמו להישאר עוד שעה בעבודה כי לא נעים לסרב,

כמו לומר “לא משנה לי איפה נאכל” כשדווקא כן משנה,

כמו לענות “בטח, אין בעיה” ובאותו רגע להרגיש בפנים שממש יש בעיה,

כמו להתנצל גם כשלא עשינו משהו רע,

כמו לחשוב שוב ושוב אם מישהו כועס עלינו, ולנשום לרווחה רק כשאנחנו יודעים שכולם בסדר איתנו.

אנחנו לא תמיד יודעים שאנחנו מרצים. אנחנו פשוט רגילים להיות אלה שמתחשבים, מוותרים, מסתדרים, עוזרים, מתגמשים ומנסים לא לפגוע באף אחד.

אבל איפה עובר הגבול בין התחשבות בריאה באנשים שאנחנו אוהבים לבין ריצוי?

האם כל מי שקשה לו לומר “לא” הוא מרצה?

מדוע יש אנשים שחווים אשמה עצומה כשהם מציבים גבול?

ואיך קורה שאדם יכול להיות אסרטיבי מאוד במקום אחד בחייו, אבל מול אדם מסוים למצוא את עצמו שוב מוותר?

השאלה הזאת מורכבת יותר מכפי שנדמה. “People Pleasing” אינו אבחנה פסיכולוגית, ולמעשה אין בספרות המחקרית הגדרה אחת מוסכמת לריצוי. במקום זאת, חוקרים בוחנים תהליכים שונים הקשורים אליו: השתקת צרכים ורגשות כדי לשמור על קשר, חיפוש אישור, תלות רבה בהערכת האחר והקרבה עצמית.

במאמר הזה ננסה לחבר בין חלקי הידע האלה כדי להבין תופעה שרבים מאיתנו מכירים היטב מחיי היום יום.

מהו בעצם ריצוי? איך אפשר לדעת אם אני מרצה או פשוט אדם מתחשב? ואיך דפוס כזה מתפתח?

1. האם אני מרצה, או פשוט אדם מתחשב?

לא כל ויתור הוא ריצוי.

אנחנו מוותרים ומתחשבים כל הזמן. אני יכולה לבחור במסעדה שבן הזוג שלי מעדיף, לשנות תוכניות כדי לעזור לחברה או לעשות משהו עבור אדם שאני אוהבת גם כשלא ממש מתחשק לי.

זו יכולה להיות נדיבות. זו יכולה להיות חברות. זו יכולה להיות אהבה.

אז מה הופך התחשבות לריצוי?

אחת הדרכים לחשוב על ההבדל היא לא להסתכל רק על מה עשיתי, אלא לשאול מה גרם לי לעשות את זה.

אני יכולה לומר “כן” לבקשה מפני שאני רוצה לעזור. ואני יכולה לומר בדיוק את אותו “כן” מפני שהמחשבה לומר “לא” מעוררת בי פחד, אשמה או חשש שהאדם שמולי ייפגע, יכעס, יתאכזב ממני או יחשוב שאני אנוכית.

מבחוץ, שני ה”כן” האלה נראים בדיוק אותו הדבר.

מבפנים, הם שונים מאוד.

איך ריצוי יכול להיראות?

אין רשימת סימנים רשמית שמאבחנת אדם כ”מרצה”. ריצוי אינו אבחנה פסיכולוגית. אבל מתוך המחקר על השתקת העצמי, חיפוש אישור, הקרבה עצמית ודפוסים בין אישיים קרובים, אפשר לזהות כמה חוויות שחוזרות אצל אנשים שמתקשים לתת מקום לעצמם בתוך קשרים.

• קשה לך לומר “לא”, גם כשאת באמת רוצה לסרב.• את מסכימה לדברים ואחר כך מתחרטת.• את מרגישה אחראית לכך שאנשים סביבך יהיו מרוצים.• קשה לך מאוד לשאת מצב שבו מישהו כועס עלייך או מאוכזב ממך.• את מתנצלת הרבה, גם כשלא באמת עשית משהו לא בסדר.• לפני החלטה את בודקת מה אחרים רוצים ורק אחר כך מה את רוצה.• את נמנעת מעימותים גם כשמשהו חשוב לך.• קשה לך לבקש עזרה או לבטא צורך.• את אומרת “לא משנה לי” גם כשבעצם כן משנה לך.• אחרי שאת מציבה גבול, את מרגישה אשמה ורוצה מיד לחזור בך.• את עושה הרבה עבור אחרים, אבל נשארת אחר כך עם כעס, תשישות או טינה שלא נעים לך להרגיש.

אפשר להיות מרצה מאוד במערכת יחסים אחת וכמעט בכלל לא באחרת.

אפשר להיות אסרטיבית בעבודה ולהתקשות מאוד להציב גבול מול אמא. אפשר לדעת לעמוד על שלך מול חברים, אבל להיעלם בתוך זוגיות.

לכן ריצוי אינו בהכרח תשובה לשאלה “איזה מין אדם אני?”. שאלה מעניינת יותר היא:

מה קורה לי בתוך קשר מסוים?

שלוש שאלות שכדאי לשאול את עצמנו

1. האם יש לי בחירה?

כשאני אומרת “כן”, האם אני מרגישה שגם “לא” הוא אפשרות?

אני יכולה לבחור לוותר מפני שהפעם האדם שמולי חשוב לי יותר. השאלה היא האם אני מסוגלת גם לא לוותר כשמשהו חשוב לי.

2. מה אני חושבת שיקרה אם אבחר אחרת?

מה כל כך מפחיד ב”לא”?

שהוא יכעס? שהיא תיעלב? שיחשבו שאני אנוכית? שיאהבו אותי פחות? שהקשר ישתנה?

כשאנחנו משלימים את המשפט “אם אני אגיד לא, אז…” אנחנו יכולים להתחיל להבין מה הריצוי מנסה למנוע.

3. האם גם אני קיימת בתוך הקשר?

האם יש בקשר מקום גם למה שאני רוצה, לכעס שלי, לעייפות שלי, להעדפות שלי ולגבולות שלי?

האם האדם שמולי באמת מכיר אותי, או בעיקר את הגרסה שלי שקל לו להיות איתה?

המטרה אינה להפסיק להתחשב באחרים. יחסים טובים דורשים התחשבות, פשרות וגם ויתורים.

אבל בקשר בריא קיימת תנועה לשני הכיוונים. אני מתגמשת עבורך ואתה מתגמש עבורי. אנחנו יכולים גם לא להסכים ולאכזב זה את זה, והקשר עדיין נשאר.

בריצוי, התנועה הזאת הופכת לחד כיוונית, אני רואה אותך, את הצרכים שלך ואת הרגשות שלך. אבל קשה לי לראות גם אותי.

2. אז מה זה בעצם ריצוי?

כשמתחילים לחפש מחקרים על ריצוי מגלים דבר מעניין: המילה שאנחנו משתמשים בה כל כך הרבה בחיי היום יום, “ריצוי”, אינה מושג פסיכולוגי אחד ומוגדר היטב.

אין אבחנה שנקראת “People Pleasing”, ואין מבחן אחד שקובע אם אדם הוא מרצה או לא.

המחקר פוגש חלקים שונים של התופעה דרך כמה מושגים. אחד החשובים שבהם נקרא השתקת העצמי, Self Silencing.

בתחילת שנות התשעים הפסיכולוגית דנה ג’ק חקרה נשים שסבלו מדיכאון. היא הבחינה אצל חלקן בדפוס שבו, כדי לשמור על קשרים משמעותיים ולהימנע מקונפליקט או מאובדן הקשר, הן צמצמו את הביטוי של מחשבות, רגשות וצרכים אישיים.

ב־1992 פיתחו ג’ק ודיאנה דיל שאלון למדידת התופעה. יותר משלושים שנה לאחר מכן, ב־2026, ג’ק ועמיתותיה סקרו 126 מחקרים שהשתמשו במדד של השתקת העצמי.

השתקת העצמי אינה רק לא להגיד מה אני חושבת. היא יכולה לכלול השתקת מחשבות ורגשות כדי להימנע מקונפליקט, העדפה חוזרת של צורכי האחר, הסתכלות על עצמי דרך עיני אחרים ופער בין מה שאני מרגישה בפנים לבין העצמי המסתגל שאני מציגה בחוץ.

הסקירה מ־2026 הדגישה שהשתקת העצמי אינה מתרחשת בחלל ריק. היא קשורה גם למערכת היחסים שבה האדם נמצא, ובמיוחד למצבים שיש בהם קונפליקט, חוסר הדדיות או פערי כוח.

לכן כשאנחנו מנסים להבין ריצוי, לא מספיק לשאול “למה אני מרצה?”. כדאי לשאול גם:

“באילו קשרים אני מרצה, ומה קורה לי דווקא בתוכם?”

הרי אותו אדם יכול להיות אסרטיבי ובטוח בעצמו במערכת יחסים אחת, ובמערכת יחסים אחרת להתקשות לומר מה הוא רוצה, להציב גבול או לשאת את האפשרות שהאדם שמולו יתאכזב ממנו.

ריצוי אינו אמפתיה, אינו נדיבות ואינו עצם הרצון שאנשים שאנחנו אוהבים יהיו מאושרים. הוא גם אינו כל פשרה שאנחנו עושים בתוך מערכת יחסים.

כדי להבין אם מדובר בריצוי, כדאי להסתכל על מה שקורה ברגע שבו הרצון שלי מתנגש ברצון של האדם שמולי:

האם אני עדיין מרגישה שמותר לי לומר מה אני רוצה?

האם אני יכולה לבחור אחרת?

האם אני מסוגלת לשאת את האפשרות שהוא יתאכזב ממני?

והאם אני מאמינה שהקשר יכול להישאר יציב גם כשאני לא מתאימה את עצמי אליו?

3. איך לומדים לרצות?

אחרי שמבינים מהו ריצוי, מתבקשת השאלה: מאיפה זה מגיע?

האם יש אנשים שפשוט נולדים מרצים? האם זה קשור להורים? האם זו תוצאה של חוויות של דחייה? או שאולי זו תכונת אופי?

התשובה המחקרית פחות פשוטה: אין כיום מסלול אחד ידוע שמוביל לריצוי. אנשים יכולים להגיע לדפוסים דומים בדרכים שונות.

המחקר על התפתחות רגשית, יחסים בין הורים לילדים, ערך עצמי והשתקת העצמי מאפשר לנו להבין כמה מהתהליכים שעשויים להיות חלק מהסיפור.

ילדים לומדים בתוך קשרים

ילדים לומדים המון על מערכות יחסים עוד הרבה לפני שהם מסוגלים להסביר אותן במילים.

הם לומדים מה קורה כשהם בוכים, כועסים, מתנגדים ומאכזבים, ומה קורה כשהם בדיוק הילד שהמבוגרים סביבם רצו שיהיו.

עם הזמן נוצרת למידה חשובה:

האם אני יכול להיות אני, גם כשמה שאני מרגיש או רוצה אינו מתאים למה שהאדם שמולי רוצה?

אחד התחומים המעניינים בהקשר הזה נקרא קבלה הורית מותנית, Parental Conditional Regard.

הכוונה למצבים שבהם ילד חווה יותר חיבה, הערכה או אישור כשהוא עומד בציפיות של ההורה, או פחות מהם כשהוא אינו עומד בהן.

ב־2023 פורסמה מטא אנליזה של Haines ו־Schutte, שאיגדה 31 מדגמים. קבלה הורית מותנית הייתה קשורה לערך עצמי שתלוי יותר בעמידה בציפיות, ליותר מוטיבציה המונעת מלחץ פנימי, ליותר סימפטומים דיכאוניים ולפחות תחושת קרבה.

המחקר מצא קשרים. הוא לא הוכיח שקבלה הורית מותנית גורמת לתוצאות האלה.

הוא גם לא בדק האם הילדים הפכו למרצים. לכן אי אפשר להסיק ממנו שקבלה הורית מותנית יוצרת ריצוי.

אבל הוא כן עוזר לנו להבין מה עשוי לקרות כאשר תחושת הערך והקרבה מתחילות להיות קשורות לעמידה בציפיות של האחר.

דווקא הילד ה”טוב” יכול לקבל הרבה חיזוקים

נניח שילדה מגלה שכאשר היא מתווכחת נוצר מתח בבית, אבל כשהיא מוותרת המתח נגמר. כשהיא עוזרת אומרים לה כמה היא בוגרת, וכשהיא מסתדרת לבד המבוגרים סביבה גאים בה.

אין צורך שמישהו יאמר לה: “אל תביעי את הצרכים שלך”.

היא יכולה ללמוד מתוך הניסיון שלה אילו התנהגויות מקלות על הקשר ואילו מסבכות אותו.

מבחינה התנהגותית, התנהגות שמפחיתה מתח יכולה להתחזק.

זהו יישום של עקרונות למידה מוכרים להבנת ריצוי, ולא מסלול שנבדק מחקרית בשלמותו אצל ילדים מרצים.

ומה עם הטמפרמנט של הילד?

גם ילדים שגדלים באותה משפחה אינם מגיבים לאותה סביבה באותה צורה.

יש ילדים שרגישים יותר לשינויים בטון הדיבור, ויש ילדים זהירים או מעוכבים יותר.

המחקר ההתפתחותי מראה שלטמפרמנט יש תפקיד משמעותי באופן שבו ילדים מגיבים לסביבה, אבל אין כיום בסיס מחקרי שמאפשר לומר שטמפרמנט מסוים יוצר ריצוי.

סביר יותר לחשוב על התפתחות כתהליך שבו הילד והסביבה משפיעים זה על זה לאורך זמן.

מה שעבד בילדות יכול להמשיך לעבוד גם אחר כך

אם למדתי במשך שנים שלהיות נוחה, מתחשבת, מסתדרת ולא מאכזבת עוזר לי לשמור על קשרים, אין סיבה שהמוח שלי יחליט יום אחד שהאסטרטגיה הזאת כבר לא נחוצה.

הילדה שלמדה לבדוק אם אמא כועסת יכולה להפוך למתבגרת שבודקת אם החברות כועסות. המתבגרת שמתקשה לאכזב חברה יכולה להפוך לאישה שמתקשה לאכזב בן זוג, מנהלת או ילד.

זה לא אומר שהמסלול תמיד כזה, וזה גם לא אומר שריצוי שנלמד בילדות חייב להישאר לכל החיים.

ריצוי לא הופיע משום שהאדם חלש. ייתכן שבשלב מסוים בחייו הוא היה דרך יעילה מאוד לשמור על קשר, קרבה, אישור, שקט או על התחושה שהוא בסדר.

וזו גם הסיבה שכאשר אנחנו רוצים לשנות ריצוי, לא מספיק לומר לעצמנו:

“מהיום אני פשוט אגיד לא”.

הלוואי שזה היה כל כך פשוט.

כדי להבין מדוע כל כך קשה לומר את ה”לא” הזה, צריך להבין קודם מה למדנו שעלול לקרות אחריו.

הדפוס הזה יכול להתחיל בילדות בדרך אחת, לקבל צורה אחרת בגיל ההתבגרות, ולהופיע בבגרות בזוגיות, בעבודה, בחברויות או במשפחה.

וזה בדיוק המקום שבו נמשיך בחלק הבא בסדרה.

בחלק הבא: איך ריצוי נראה לאורך החיים?

בחלק הבא נראה איך אותו דפוס משנה צורה לאורך השנים: אצל הילד ש”כל כך קל איתו”, אצל המתבגרת שמתקשה להסתכן בכך שהחברות לא יהיו מרוצות ממנה, ואצל המבוגר שמוצא את עצמו מוותר בזוגיות, בעבודה, בחברויות או מול ההורים.

ובעיקר נשאל:

אם הריצוי עוזר לנו לשמור על קשרים ולהימנע מעימותים, מה המחיר שאנחנו משלמים עליו?

מקורות

Haines, J. E., & Schutte, N. S. (2023). Parental conditional regard: A meta-analysis. Journal of Adolescence, 95(2), 195–223.

Jack, D. C., & Dill, D. (1992). The Silencing the Self Scale: Schemas of intimacy associated with depression in women. Psychology of Women Quarterly, 16(1), 97–106.

Jack, D. C., Brody, L. R., & Sikov, J. (2026). Advancing the next generation of research on self-silencing and depression: A narrative review and synthesis of three decades of research. Sex Roles, 92, Article 7.