במאמרים הקודמים ניסינו להבין מהו ריצוי, מאיפה הוא יכול להתפתח, איך הוא נראה לאורך החיים ומה המחיר שאנחנו עלולים לשלם עליו. ועכשיו מגיעה השאלה המתבקשת: אם זיהיתי את עצמי בתוך הדברים האלה, מה אני עושה עם זה?

ריצוי לא נראה אותו דבר בגיל שש, בגיל שש עשרה ובגיל ארבעים. הצורך הבסיסי יכול להיות דומה, לשמור על קשר, לא לאכזב, להימנע מעימות או להרגיש רצוי, אבל האנשים שאנחנו מנסים לרצות משתנים, וגם הדרכים שבהן אנחנו עושים זאת.

האם יש אנשים שפשוט נולדים מרצים? האם זה קשור להורים? האם זו תוצאה של חוויות של דחייה? או שאולי זו תכונת אופי?

מה ההבדל בין ריצוי להתחשבות? מה המחקר מתכוון כשהוא מדבר על "השתקת העצמי", ואיך אנחנו לומדים להתאים את עצמנו לאחרים?