רציוי - חלק 2: מאיפה מגיע ריצוי? איך לומדים לרצות?

במאמר הקודם ניסינו להבין מהו ריצוי, מה ההבדל בינו לבין התחשבות בריאה ואיך אפשר לזהות אותו.

אבל אחרי שמבינים מהו ריצוי, מתבקשת השאלה: מאיפה זה מגיע?

האם יש אנשים שפשוט נולדים מרצים? האם זה קשור להורים? האם זו תוצאה של חוויות של דחייה? או שאולי זו תכונת אופי?

התשובה המחקרית פחות פשוטה: אין כיום מסלול אחד ידוע שמוביל לריצוי. אנשים יכולים להגיע לדפוסים דומים בדרכים שונות.

המחקר על התפתחות רגשית, יחסים בין הורים לילדים, ערך עצמי והשתקת העצמי מאפשר לנו להבין כמה מהתהליכים שעשויים להיות חלק מהסיפור.

ילדים לומדים בתוך קשרים

ילדים לומדים המון על מערכות יחסים עוד הרבה לפני שהם מסוגלים להסביר אותן במילים.

הם לומדים מה קורה כשהם בוכים, כועסים, מתנגדים ומאכזבים, ומה קורה כשהם בדיוק הילד שהמבוגרים סביבם רצו שיהיו.

עם הזמן נוצרת למידה חשובה:

האם אני יכול להיות אני, גם כשמה שאני מרגיש או רוצה אינו מתאים למה שהאדם שמולי רוצה?

אחד התחומים המעניינים בהקשר הזה נקרא קבלה הורית מותנית, Parental Conditional Regard.

הכוונה למצבים שבהם ילד חווה יותר חיבה, הערכה או אישור כשהוא עומד בציפיות של ההורה, או פחות מהם כשהוא אינו עומד בהן.

ב־2023 פורסמה מטא אנליזה של Haines ו־Schutte, שאיגדה 31 מדגמים ובחנה מחקרים על קבלה הורית מותנית.

החוקרים מצאו שכאשר ילדים ובני נוער חווים את האישור וההערכה של ההורים כתלויים יותר בעמידה בציפיות שלהם, הערך העצמי שלהם נוטה להיות תלוי יותר גם הוא בעמידה בציפיות. כלומר, התחושה “אני בסדר” עלולה להיות קשורה יותר לשאלה “האם עשיתי את מה שמצפים ממני?”.

קבלה הורית מותנית נמצאה קשורה גם ליותר לחץ פנימי לעמוד בציפיות, ליותר סימפטומים דיכאוניים ולפחות תחושת קרבה.

חשוב לדייק: המחקרים לא בדקו האם הילדים האלה הפכו לאנשים מרצים, ולכן אי אפשר לומר שקבלה הורית מותנית גורמת לריצוי.

אבל הממצאים כן עוזרים לנו להבין מנגנון שעשוי להיות רלוונטי: מה יכול לקרות כאשר ילד לומד לקשור בין הקבלה והערך שהוא מרגיש לבין היכולת שלו לעמוד בציפיות של האנשים החשובים לו.

דווקא הילד ה”טוב” יכול לקבל הרבה חיזוקים

נניח שילדה מגלה שכאשר היא מתווכחת נוצר מתח בבית, אבל כשהיא מוותרת המתח נגמר. כשהיא עוזרת אומרים לה כמה היא בוגרת, וכשהיא מסתדרת לבד המבוגרים סביבה גאים בה.

אין צורך שמישהו יאמר לה: “אל תביעי את הצרכים שלך”.

היא יכולה ללמוד מתוך הניסיון שלה אילו התנהגויות מקלות על הקשר ואילו מסבכות אותו.

מבחינה התנהגותית, התנהגות שמפחיתה מתח יכולה להתחזק.

זהו יישום של עקרונות למידה מוכרים להבנת ריצוי, ולא מסלול שנבדק מחקרית בשלמותו אצל ילדים מרצים.

ומה עם הטמפרמנט של הילד?

גם ילדים שגדלים באותה משפחה אינם מגיבים לאותה סביבה באותה צורה.

יש ילדים שרגישים יותר לשינויים בטון הדיבור, ויש ילדים זהירים או מעוכבים יותר.

המחקר ההתפתחותי מראה שלטמפרמנט יש תפקיד משמעותי באופן שבו ילדים מגיבים לסביבה, אבל אין כיום בסיס מחקרי שמאפשר לומר שטמפרמנט מסוים יוצר ריצוי.

סביר יותר לחשוב על התפתחות כתהליך שבו הילד והסביבה משפיעים זה על זה לאורך זמן.

מה שעבד בילדות יכול להמשיך לעבוד גם אחר כך

אם למדתי במשך שנים שלהיות נוחה, מתחשבת, מסתדרת ולא מאכזבת עוזר לי לשמור על קשרים, אין סיבה שהמוח שלי יחליט יום אחד שהאסטרטגיה הזאת כבר לא נחוצה.

הילדה שלמדה לבדוק אם אמא כועסת יכולה להפוך למתבגרת שבודקת אם החברות כועסות. המתבגרת שמתקשה לאכזב חברה יכולה להפוך לאישה שמתקשה לאכזב בן זוג, מנהלת או ילד.

זה לא אומר שהמסלול תמיד כזה, וזה גם לא אומר שריצוי שנלמד בילדות חייב להישאר לכל החיים.

ריצוי לא הופיע משום שהאדם חלש. ייתכן שבשלב מסוים בחייו הוא היה דרך יעילה מאוד לשמור על קשר, קרבה, אישור, שקט או על התחושה שהוא בסדר.

וזו גם הסיבה שכאשר אנחנו רוצים לשנות ריצוי, לא מספיק לומר לעצמנו:

“מהיום אני פשוט אגיד לא”.

הלוואי שזה היה כל כך פשוט.

כדי להבין מדוע כל כך קשה לומר את ה”לא” הזה, צריך להבין קודם מה למדנו שעלול לקרות אחריו.

הדפוס הזה יכול להתחיל בילדות בדרך אחת, לקבל צורה אחרת בגיל ההתבגרות, ולהופיע בבגרות בזוגיות, בעבודה, בחברויות או במשפחה.

במאמר הבא: איך ריצוי נראה לאורך החיים ומה המחיר שלו?

במאמר הבא נעבור מהשאלה איך ריצוי מתפתח לשאלה איך הוא נראה בחיים עצמם.

נראה איך אותו דפוס יכול לקבל צורות שונות בילדות, בגיל ההתבגרות ובבגרות, ואיך הוא יכול להופיע בזוגיות, בחברויות, בעבודה, מול ההורים וגם בהורות שלנו.

ואז נגיע לשאלה שבעיניי היא אחת החשובות ביותר כשמדברים על ריצוי:

אם הריצוי עוזר לי לשמור על קשרים, להימנע מעימותים ולא לאכזב אחרים, מה המחיר שאני משלמת עליו?

מקורות

Haines, J. E., & Schutte, N. S. (2023). Parental conditional regard: A meta-analysis. Journal of Adolescence, 95(2), 195–223.