"הבת שלי בת 5, בכל הזדמנות ניגשת למסך: טלפון, טאבלט, טלויזיה. אני מצליחה להוציא אותה מהמסכים לזמן קצר למשחק אבל היא מאבדת עניין דיי מהר וחוזרת למסך. כשאני מבקשת לעזוב את המסך , היא מאד מתקשה להתנתק ממנו ואני צריכה להציע חלופה מעניינת. היא מתקשה להעסיק עצמה לבד ומתלונת על שעמום. הסברתי לה על היתרונות והסכנות בצפייה ארוכה במסך. היא יודעת להגיד שהרבה זמן מסך יכול לפגוע לה בראיה וביכולת הריכוז, שבעתיד כשתהיה בבית ספר יהיה לה קשה להתרכז וללמוד".
מה אנחנו רואים?
מינון גבוה, חוסר שקט כשאין ומסך, מוטיבציה ירודה לעשות דברים אחרים
מה אנחנו לא יודעים?
כמה זמן מסך היה לפני הקורונה.
איזה ידע חסר כאן?
חסר איך היא אוכלת ואיך היא ישנה- כלומר האם יש שינוי בתפקודים פיזיולוגיים.
חסר ידע איך היא מבחינה חברתית, מחקרים מראים שילדים המכורים למסכים מאופיינים בקשיים חברתיים, בין היתר על רקע אובדן העניין בכל המעגלים האחרים בחייהם (לימודים, עבודה, משפחה, זוגיות). ככל שההתנהגות מחמירה, כך גם גוברת ההימנעות מאותם מעגלים".
אנחנו רואים כאן מה האמא ניסתה לעשות: להסביר, מנסה למשוך אותה לדברים אחרים.
נבדק בהמשך מה יכולה לעשות בנוסף.
מה ידליק נורה אדומה לאמא של ג' אחרי הקורונה: אם ג' תמשיך להשתמש ולהעדיף את המסך על פני דברים אחרים. תצמצם תחומי ענין, ותצמצם קשרים חברתיים, בגן לברר עם הגננת מה קורה עם הקשב שלה והיכולת להחזיק מפגש.( בהמשך נראה שהתמכרות למסכים מעלה בעיות קשב) ואיך תהיה אחריי הקורונה. אם אחרי הקורונה איך שתגיע מהגן או מהצהרון תלך למסך ויהיה קשה להוציא אותה ממני, ותתלונן על שעמום ותסכול בלי המסך ויחזור המעגל הזה.... אז יש כאן בעיה.
מה אפשר לעשות?
לילדים צעירים, עד גיל 12 - רצוי לשמור על סדר יום.
א. מחלקים את היום לפי 4 חלקים: שעת קימה בבוקר, שעת ארוחת צהרים, שעת חטיף אחהצ ,שעת ערב וזמן שינה ,ולפי חלוקה זו בונים תוכנית. מחליטים שעה שבה הולכים לישון, גם אם זאת שעה יותר מאוחרת מהיומיום אבל עדיין בטווח סביר. אם לא נקבע חוקים שמתחשבים במצב ,נמצא עצמנו כל הזמן נאבקים או נהיה מתוסכלים או נגיע לעימותים.
סדר יום זה העוגן שלנו לעבור את התקופה הזו בשלום. אנחנו רוצים משהו חיצוני שישמור על עקרון הרציפות, על תחושת שליטה על המשך תפקידים שהיו ואולי ליצור תפקידים חשובים. למשל- עזרה במטלות הבית- הבת שלי בת 10 יש לה תפקיד : טאטוא והוצאת כלים מהמדיח ( היא בחרה ). אנו יודעים כי תפקידים במטלות מעלים תחושת ביחד, תחושת שייכות ואחריות.
ב. הגבלה של זמן מסכים , נראה בהמשך תוצאות מחקריות על השפעת התמכרות למסך ונוכל להבין מדוע יש צורך להגביל.
*מטופל בן 7, זמן מסך שהוקצב בין 16-18 עשה שינוי לטובה פחות מאבקים.
ג. פעילות משותפת , לצאת מהבית לסבוב לשאוף אוויר, להכין יחד ארוחה, לשחק יחד, ללמוד יחד, לבנות לגו יחד, לישון באוהל בחצר וכו.
ד. פעילות גופנית מעלה את כמות הסרוטונין במערכת העצבים ויכולה להפחית את התלות באנטרנט. מחקרים רבים מעידים כי למעשה פעילות גופנית יעילה באותה מידה בהעלאת רמות הסרוטונין, כמו תרופות נגד דיכאון
סרוטונין הוא נוירוטרנסמיטור (מוליך עצבי כימי) שמיוצר באופן טבעי על ידי תאים עצביים, נוירונים, במעיים שלנו. הוא מסייע לווסת תהליכי עיכול, זרימת דם, טמפרטורת גוף ונשימה, ויש לו תפקיד מרכזי בהתנהלות תקינה של מערכת העצבים המרכזית והמוח, תוך שהוא משפיע על מצב הרוח.
סרוטונין טבעי מעורב בוויסות תהליכים במערכת העצבים המרכזית, בהם דיכאון, מצב רוח, רגשות, תוקפנות, שינה, תיאבון, חרדה, זיכרון, קוגניציה ותפיסה.
אם נתייחס לאמא של ג' –
היה חסר הגבלה, גבולות ברורים משעה זו- עד זו זמן מסך, הרגיש שהיא נלחצת מכך שהבת משועממת ולא מוצאת את עצמה, אז כן אפשר לעשות רשימה של דברים ללא מסך, ועם משתעממת היא תמיד יכולה לעזור במטלות הבית, או להשתעמם, כשהילדים משתעממים הם מגלים את היצירתיות שלהם. וכמובן לעשות פעילות גופנית ( טרמפולינה, קפיצת חבל, לרקוד או להתאמן )
בנוסף אבא של ג' בעצמו משתמש המון במסכים, אז חסר גם מודלינג, למשל להניח לפלפונים בזמן ארוחות, בזמנים מסוימים להניח לטכנולוגיה בכלל במהלך היום, ואבא של ג לא עושה את זה.