מחקר: האם אנחנו יורשים את הפוביות שלנו?

כשאותו פחד מופיע אצל כמה בני משפחה, ולעיתים אפילו בכמה דורות, עולה כמעט מיד השאלה: האם הפוביה עברה בתורשה?

מטרת המחקר

כדי לבחון את השאלה הזאת, החוקרים ביקשו לרכז את מחקרי התאומים שנערכו על פחדים ועל פוביות ספציפיות, ולבדוק איזה חלק מההבדלים בין אנשים קשור להשפעות גנטיות, לסביבה המשותפת שבה גדלו ולחוויות הייחודיות של כל אדם.

מי החוקרים, מתי ואיפה, ואיך חקרו את המחקר

Van Houtem, Laine, Boomsma, Ligthart, van Wijk ו־de Jongh פרסמו בשנת 2013 בכתב העת Journal of Anxiety Disorders סקירה שיטתית ומטא־אנליזה של מחקרי תאומים על פחדים ופוביות ספציפיות.

החוקרים סקרו 4,403 פרסומים אפשריים ואיתרו 15 מחקרי תאומים מתאימים שנערכו בקרב מבוגרים: חמישה מחקרים על פחדים ועשרה מחקרים על פוביות ספציפיות. לאחר שהוציאו מחקרים שהתבססו על אותם מדגמים או שלא אפשרו השוואה מתאימה, נכללו במטא־אנליזה הכמותית חמישה מחקרים על פחדים וחמישה מחקרים על פוביות ספציפיות.

המחקרים נערכו בארצות הברית, אוסטרליה, שוודיה, נורווגיה והולנד וכללו מדגמים שנעו מעשרות זוגות תאומים ועד אלפי משתתפים. החוקרים השוו בין תאומים זהים, החולקים כמעט את כל המטען הגנטי שלהם, לבין תאומים שאינם זהים, ובחנו פוביות ופחדים מבעלי חיים, ממצבים מסוימים ומדם, פציעות וזריקות.

תוצאות

לפחדים ולפוביות יש מרכיב תורשתי:

המטא־אנליזה מצאה שפחדים ופוביות ספציפיות הם בעלי תורשתיות מתונה. כלומר, הבדלים גנטיים בין אנשים מסבירים חלק מהשונות בנטייה לפתח פחד או פוביה, אך אינם מסבירים אותה במלואה.

מידת התורשתיות השתנתה בין סוגי הפחדים:

התורשתיות הממוצעת של פחד מבעלי חיים הייתה 45%, ואילו בפוביה מאובחנת מבעלי חיים היא הייתה 32%. בפוביה מצבית נמצאה תורשתיות ממוצעת של 25%, ובפוביה מדם, פציעות וזריקות נמצאה תורשתיות ממוצעת של 33%.

הגנטיקה אינה מסבירה את כל התמונה:

לצד המרכיב הגנטי, רוב המודלים הצביעו על תפקיד משמעותי של הסביבה הייחודית לכל אדם.

חשוב לדייק:

תורשתיות היא נתון המתאר את ההבדלים בין אנשים באוכלוסייה מסוימת. אם התורשתיות הממוצעת של פוביה מסוימת היא 33%, אין פירוש הדבר ש־33% מהפוביה של אדם מסוים נגרמו מהגנים שלו.

הממצאים גם אינם מעידים על קיומו של "גן של פוביה". החוקרים מציינים שהמרכיב התורשתי של פוביות הוא ככל הנראה פוליגני, כלומר קשור להשפעה משולבת של גורמים גנטיים רבים.

המטא־אנליזה לא בדקה מנגנונים אפיגנטיים, למידה מהתבוננות בהורים או יעילות של טיפול וחשיפה. לכן היא אינה יכולה לקבוע באיזה מסלול עבר פחד מסוים בתוך משפחה.

יישום בפועל

לאבא שלי הייתה חרדת גבהים.

גם לי יש.

וגם הבת שלי מפחדת מגבהים.

כשאותו פחד מופיע בשלושה דורות, קל לי לחשוב שקיבלתי מאבא שלי את חרדת הגבהים והעברתי אותה לבת שלי.

אבל המחקר אינו מאפשר לי להסיק זאת.

הוא מאפשר לומר שלפוביות עשוי להיות מרכיב גנטי, ושייתכן שעוברת במשפחה נטייה ביולוגית מסוימת לפחד. הוא אינו מאפשר לקבוע שפוביה מסוימת עברה ישירות מהורה לילד, ובוודאי לא להפריד במקרה אישי בין גנטיקה, למידה וחוויות חיים.

זו כבר הפרשנות המקצועית שלי: נטייה ביולוגית אינה זהה לגורל קבוע מראש. היא יכולה להשפיע על הרגישות לפחד ועל האופן שבו אדם מגיב למצב מאיים, אבל היא פועלת בתוך חיים שלמים של התנסויות, למידה ומודלינג.

מסקנה

המטא־אנליזה מלמדת שלפחדים ולפוביות יש מרכיב תורשתי מתון, אבל הגנטיקה אינה מסבירה את התמונה כולה.

לכן, כאשר פחד מסוים מופיע אצל כמה בני משפחה, אי אפשר להסיק שהוא עבר ישירות מהורה לילד. אפשר לומר שקיימת נטייה משפחתית אפשרית, שמתעצבת לצד החוויות הייחודיות של כל אדם.

השאלה המדויקת אינה רק "ממי קיבלתי את הפחד?", אלא גם "כיצד הנטייה שקיבלתי פגשה את החוויות שעברתי במהלך חיי?" ו"כיצד הנטייה פוגשת את התגובה ההורית שלי?"

חשוב לזכור שגם הסביבה והלמידה משפיעות באופן משמעותי.